קורות חיים
בן עדנה וחיים. בני נולד ביום י"ב בטבת תש"ם (1.1.1980) בבני ברק, בן ראשון בעשור חדש בבית-החולים "בלינסון" בפתח תקווה, וילד שלישי למשפחת אברהם, אח לאפרת ודפנא. בני נקרא על שם דודו בנימין הי"ד שנפל במלחמת יום הכיפורים בקרב בחווה הסינית ב-16.10.1973.
בני היה תינוק חייכן, שקט ורגוע וקשור מאוד לאחיותיו אפרת ודפנא. שלישייה מגובשת של אחים שגדלו בחדר אחד, שיחקו והתבגרו יחדיו. בלילה לפני השינה אהבו לשמוע סיפורים על "אי המטמון" ו"רובינזון קרוזו" וסיפורים שאבא המציא, כגון "עלילות יופ-יופ בכוכב הגלידה". בילדותו אהב בני לשחק בלגו והפגין את חוש האדריכלות והתכנון הטכני שניחן בו. יותר מכל אהב לשחק במטוסי צעצוע שאבא קנה לו ולצייר ולבנות מטוסים מנייר.
כשבגר הצטרף לחוג טיסנאות בגדנ"ע-אוויר בבסיס הקריה בתל אביב, שם בנה טיסנים מבלזה והטיס אותם. אהב מאוד לנסוע באופניים ולתקן לחבריו אופניים שהתקלקלו, דבר שגרם לו סיפוק רב.
בבית-הספר היסודי "יסודות", בני נחשב תמיד לאחד התלמידים החכמים בכיתה, אך גם לאחד השובבים. כדי שיפנה את האנרגיות שלו לכיוונים חיוביים, היתה המורה מבקשת ממנו שילמד את התלמידים החלשים בכיתה עברית, אנגלית ומתמטיקה. כשהיה בכיתה ו' אובחן כילד מחונן ונשלח ללימודי "נוער שוחר מדע" באוניברסיטת בר אילן. בני הרחיב את תחומי הידע הכללי שלו בביולוגיה, מוזיקה אפריקאית, תקשורת והנדסת יצור.
בני המשיך את לימודיו בבית-הספר התיכון "עירוני כללי בני ברק ע"ש רמז" במגמת מחשבים והיה בין המצטיינים במגמה. בני בגר והיה לבחור גבוה, צנוע ועניו ובעיקר אהוב על כולם. הוא היה מוביל חברתי בבית-הספר, בשכונה ובכל מקום שהגיע אליו. בזמנו הפנוי הקים בני תחנת רדיו בבית-הספר, ממנה שידרו הוא וחבריו בהפסקות. תמיד היה מוקף חברים וחברות, שאהבו אותו וביחד היו יוצאים לבלות. בתיכון נשלח בני לקורס מש"צים (מדריכי של"ח צעירים) ובמשך 4 שנים הדריך את תלמידי בית-הספר בימי של"ח, בסיורים ובטיולים. בחופשות הדריך ב"יער בראשית" ולימד ילדים בבית-ספר יסודי שדאות ומחנאות.
משקיבל את צו ההתייצבות הראשון ללשכת הגיוס, החל בני להתאמן בחדר כושר במתנ"ס "וולפסון" בשכונה על-מנת להיות מוכן לטירונות.
המשפחה ניצלה כל חופשה לטיולים ברחבי הארץ. בטיולים אלה למד בני להכיר ולאהוב את הארץ, וכאשר עמדה על הפרק נסיעה לחו"ל בני העדיף להישאר בארץ ולטייל בה ונהג לומר "יש לי עוד זמן לחו"ל ולשם אני עוד אגיע." למרבה הצער, הוא לא זכה להגשים זאת.
ביום 28.7.1998 התגייס בני לצה"ל ושירת בחיל-ההנדסה. בסיום הטירונות יצא לקורס מ"כים ושירת כמ"כ וסמל מחלקה בגדוד "אסף".
בני היה בין חיילי ההנדסה הרבים שפינו את מוצבי צה"ל בדרום לבנון ערב הנסיגה במאי 2000. באותה שנה בחודש יולי הוצב בני עם גדודו למוצב "אסטרה" בהר דב. משימתו של הגדוד הייתה משימות בטחון שוטף במורדותיו המערביים של הר החרמון עד הר דב.
בצהרי יום השבת, ח' בתשרי תשס"א (7.10.2000), יצא סיור מבצעי שיגרתי בפיקודו של בני עם הנהג הגשש עומר סואעד ומפעיל המאג עדי אביטן, לסיור בציר לאורך הר דב, בפאתי כפר שבעא. בהגיע הסיור לנקודת דיווח ק.ד. 590, המתין להם שם מארב של טרוריסטים מארגון חיזבאללה, מחופשים לחיילי או"ם, במדי האו"ם, שנסעו בכלי רכב נושאי סמל UN. המחבלים הצליחו להפעיל מטען כלימגור על רכב הסופ"שית שבו נסעו בני, עומר ועדי. חיילי הסיור נפצעו קשה ונחטפו על-ידי אנשי החיזבאללה לתוך לבנון. לימים נקבע מותם ביום החטיפה.
שלוש שנים וחצי לא נודע מה עלה בגורלם של בני, עומר ועדי, מהו מצבם, היכן נפגעו והיכן הם נמצאים. המשפחות יצאו למאבק עיקש בניסיון לחשוף כל פיסת מידע אודותיהם. הם לא חסכו מאמצים, הפעילו קשרים, ונסעו לכל מקום בעולם, בתקווה לקבל אות וסימן חיים, נפגשו עם שועי עולם, נשיאים, ראשי ממשלה ושגרירים במטרה ללחוץ להחזרתם של הבנים הביתה.
ב-2 בנובמבר 2001 הכריז צה"ל על שלושת החיילים החטופים כחללים שמקום קבורתם לא נודע. הקביעה באה על סמך מידע מודיעיני ועדות ראייה. המשפחות לא היו מוכנות לקבל קביעה זו. למרות זאת ישבה המשפחה שבעה. החיפושים והמאמצים להשיב את הבנים הביתה נמשכו כאילו היו בחיים והמשפחה המשיכה לדחוק בממשלה לעשות כל שביכולתה להשיב את הבנים הביתה מהשבי.
בזכות המאבק העיקש והאינטנסיבי של המשפחות וכן בעקבות משא-ומתן עיקש בראשותו של האלוף במילואים אילן בירן, שקיימה מדינת ישראל בסיוע משרד החוץ הגרמני, הוחזרו גופותיהם של בני ושל חבריו עומר ועדי ביום 29.1.2004 לקבורה בישראל. בבדיקה פתולוגית שערכו נציגי צה"ל בראשותו של פרופ' יהודה היס והרב הראשי לצה"ל תא"ל הרב ישראל וייס, עלה כי ארגון הטרור חיזבאללה החזיק את גופותיהם של החיילים בהקפאה במשך כל תקופת השבי. גופותיהם הוחזרו שלמות, עם סימני חבישה מיום החטיפה. הצוות הצליח לזהותם באמצעות טביעות אצבעות וצילומי רנטגן.
גופתו של בני זוהתה גם באמצעות צילומי שיניים קדמיות, אותן שבר בילדותו בעת רכיבה על אופניים.
הגופות הגיעו לנמל-התעופה בן גוריון והתקבלו בטקס ממלכתי בנוכחות נשיא המדינה, ראש הממשלה, הרמטכ"ל וכן מוזמנים רבים ובני המשפחות. בטקס הממלכתי נשאו דברים ראש אכ"א האלוף גיל רגב, הרמטכ"ל רב אלוף משה (בוגי) יעלון וראש הממשלה מר אריאל שרון. חיים אברהם, אביו של בני, ויעקב אביטן, אביו של עדי, אמרו קדיש וקאסם סואעד קרא מהקוראן. לפני הטקס הורשו בני המשפחות להתייחד עם יקיריהם באוהלים שהוקמו לשם כך.
ביום שישי, 30.1.2004, הובא סמ"ר בנימין (בני) אברהם למנוחות בבית-העלמין הצבאי בקרית שאול בתל אביב. מסע הלוויה יצא מבסיס תל השומר לבית המשפחה הישן בפרדס כץ, המקום שבני גדל בו, משם נסע הארון לרחוב שנקרא על שמו בפרדס כץ, משם לבית-הכנסת שברחוב החלוצים, משם, לאורכו של רחוב ז'בוטינסקי לבית המשפחה בפתח תקווה. לאורך מסע הלוויה התנועה נעצרה ונהגים עמדו והצדיעו לארון שחלף על פניהם. באותו יום, המדינה עצרה את נשימתה.
מבית המשפחה עבר המסע לבית-הכנסת שנבנה לזיכרו של בני בשכונת אם המושבות, לאנדרטת "יד לחטופים" ומשם לבית-העלמין. בבית-העלמין נערך טקס אשכבה שהשתתפו בו בני המשפחה ואלפים מעם ישראל שבאו לחלוק כבוד אחרון לחייל השב מהשבי אל אדמת מולדתו.
ארונו של בני נטמן באדמת המולדת באיחור של שלוש שנים וחצי. המסר היה: יידע כל בן שנשלח להגן על מולדתו כי המדינה ששלחה אותו למשימה תעשה הכל על-מנת להחזירו ממנה בכל מצב, חי או מת.
חיים, אביו של בני, כתב ביוני 2000 את השיר "בן", שהולחן על-ידי עוזי חיטמן: "בני/ בני שלי/ גדלת/ ואתה תמיר ויפה/ ענו וצנוע/ שקט ובוטח/ אתה!/ כל שאני רציתי להיות./ ואני לא ישן בלילות/ מזיל דמעה מגעגוע/ וכולי תקווה/ כי במהרה תפשוט מדיך/ אל נחלתי נחלתך/ תחזור."
עדנה, אמו, כתבה לו ב-5.12.2000 את השיר "בני": "בני יקר ויפה עיניים/ בני גבוה ורחב כתפיים./ נער ביישן, רציני, מתחשב/ נער רגיש צנוע ועניו.// על הגנת המולדת בגבול הצפון נחטפת/ בסיור שיגרתי על-ידי החיזבאללה נשבית./ חייליך חיכו שתהייה סמל מחלקה/ בך בטחו ואיתך יצאו לפעולה.// אנו מאוד מאוד מתגעגעים/ ולאות חיים אנו מחכים./ שגרירים, שרים וראשי ממשלה/ רבנים וכמרים משתפים פעולה/ לשחרור מהיר מידי החיזבאללה.// מבטיחים אנו לך כי לא נשקוט ולא ננוח/ ונפעל בכל הכוח,/ לשובך המהיר מן השבי/ יחד עם חבריך עומר ועדי.// בני שלנו היה שם חזק/ עד לשחרורך במהירות הבזק./ אוהבים אותך."
"שיר תפילה" שכתבה אמו ביולי 2001: "שלוש אמהות מתפללות לאלוה/ שיחזק את הבן וייתן לו מרגוע./ שלוש אמהות מתפללות תמיד/ שייתן רחמים בליבו של מזיד.// שלוש אמהות מתגעגעות לחבק/ בן יקר שתמיד מפנק./ שלוש אמהות חושבות כיצד/ לחזק את הבן העומד לבד.// תשעה חודשים חלפו במהרה/ חודש עשירי נכנס לספירה./ אנשי שלטון וארגונים הומניטריים/ מידע חיוני לא מסרו עדיין.// בן אהוב החזק מעמד/ אל תישבר ואל תמעד./ שלוש אמהות מתפללות לאל שבמרומים/ שתשובו הביתה בריאים ושלמים./ "ושבו בנים לגבולם, אמן"."
בפברואר 2002, כתב אביו את השיר "סיוט": "ציפייה לסוף סיוט/ חיבוט חיבוט/ ועוד חיבוט/ שבר עוד קימוט/ נחרט בכידון/ וננעץ בנדנוד."
בנובמבר אותה שנה כותב האב "לבני": "בני!/ הגעגוע נמתח עד קצה הזמן/ ונתקע בהמיית הלב/ מלים הן רק נחמת רגע/ לתעוקת הלב/ והכאב מפלח כל חדר/ לך ילדי."
בינואר 2003, כתב אביו את השיר "אבוד": "דע לך כי איני יודע/ החי אתה או מת/ ומדוע/ איש לא אמר לנו/ אותנו לא שיתף/ במידע, בעובדות פן ייחשף// אלו שחטפו אותך/ יום קודם, בברכת שלום,/ ברכת ברט תכול על ראשם,/ מזימה להם חרשו/ בך בצעו את זממם// הצעקת עדי או עומר?/ מה אמרת להם?/ השלחת שדר?/ הניסית לפרוץ גדר?/ או שסתם חתמת,/ לא אמרת, לא הגית.// ואתה פצוע ושותת דם/ על אדמתם/ ברגל ביד או אולי לידם,/ קסדה, רובה ליד מושב,/ "סופ"שית", רכב שרוף./ ממערב הר דב מצפון ההרדוף.// לבד, רחוק במחשך/ איני יודע היכן, ביער או בחורש/ בעיר או בכפר/ בבור או באור/ אסור או מותר,/ ביחד או לחוד,/ שמח או גלמוד,/ ביבשה או במים,/ רחוק מהעיניים."
בשיר "רצוני כי תדע" כותב אביו במרס 2003: "רצוני כי תדע/ אין זה סיפור ולא אגדה/ אין מקום על הגלובוס אותך לא חיפשתי/ אין בעולם הזה/ מושל שליט או נשיא אותו לא ביקשתי// רצוני כי תדע/ זו היא האמת ורק האמת/ כי לא היה מי שאיתו לא רצתי להתעמת/ לטעון להוכיח/ לשאול לקרוא, להביט בעיניים ולתהות// רצוני כי תדע/ שלא היו ימים ולא היו לילות/ בהם לא נפגשנו, בחום בקור באביב ובסתיו/ רצינו את אשר/ קרה לך לדעת// רצוני כי תדע/ שבימי הולדת שבתות וחג אנחנו לבד/ לנו אתה חסר/ לצחוק לריב להשתגע/ לומר שלום לחבק לנשק להשתעשע// רצוני כי תדע/ בבית הכנסת בבואי להתפלל/ ראשי בטלית מכסה/ חרישית קורא לאל/ אולי קולי ישמע, תפילתי יקבל// רצוני כי תדע/ פותחים את ההיכל/ מתקרב אני משתטח/ פותח בתחינה/ באל בוטח// רצוני כי תדע/ אלחם עד אחרון הרגע/ נקודה."
שיר געגועים "בני שלי", שאמו עדנה כתבה ביום 30.10.2003: "בני שלי בן יקר/ עד מתי עליך לא אדע דבר?/ עד מתי אחקור אדרוש?/ עד מתי אחריך אבלוש?// בני שלי בן יקר/ האם חם לך או קר?/ האם בך מטפלים כראוי?/ האם המועד לשובך חזוי?// בני שלי בן יקר/ מתי יגיע אותו מחר/ שאליו אני מתפללת?/ לשובך אני מייחלת// בני שלי בן יקר/ החזק מעמד בנכר/ השחרור קרוב/ מן השבי תשוב// בני שלי בן יקר/ כל הארץ תגיל תשמח/ לבורא עולם נתפלל/ ונאמר ברכת גומל// בני שלי בן יקר/ עד מתי?"
ב-4.6.2004 כתבה אמו שני שירים. השיר "סיום": "ראש אכ"א צלצל בשלוש בלילה/ למטוס הוכנסו ארונות שלושה/ עם ישראל בכה עם כל המשפחה/ כך הלומים עמדו בוכים ואין נחמה// ארגון החיזבאללה וארגון האו"ם/ את המחיר ישלמו עד תום/ על תקוות שהיו בשיא ובשפל/ על שלוש וחצי שנים של סבל// מסע לוויה ממלכתית נערכה/ ברחובות העיר שיירה עברה/ עם משמר אופנועים כמו למלך/ אנשים הצדיעו בצד הדרך// נער ענו וצנוע/ נער אהוב ויקר/ אל קבר הורד/ ומסך חייו עליו ירד/ "השם יקום דמך"."
והשיר "בני שלי": "חולמת אני בלילה/ חושבת עליך ביום/ עומדת ליד קברך/ ואיני מאמינה// שלוש וחצי שנים של תקוות/ היו לחלום בלהות/ וקשה להאמין שאותך לא נחוש/ וקשה להאמין שאיתך לא נדוש// העולם נראה מוזר ורדוד/ כשצלע אחת נקרעה ממקומה/ כשצלע אחת לעולם אבדה/ בלב יש רק ריקנות// עומדת ליד קברך/ ואיני מאמינה/ האם זה אתה?/ שהשם יקום דמך/ בני יקירינו יהיה זכרך ברוך."
אחותו דפנא כותבת לו: "בני אחי היקר, 1,210 ימים ספרנו עד שהוחזרת לקבורה. ואני עדיין סופרת את הימים מאז שנחטפת, מאז שנהרגת. ועדיין מחכה שתדפוק על הדלת בקצב המיוחד הזה שלך, והדלת תיפתח, ואתה תהיה שם עם המדים המאובקים, עם תיק מלא בגדים ועם ריח של צבא.... ונחזור להיות מה שהיינו./ ונצא לטייל, ונלך לקניות ונצחק./ ונצחק ונתחבק ונספר לך מה היה כשלא היית פה, ואתה תספר לנו מה שפיספסנו./ ונשב בארוחת שישי ובשבת בבוקר, נגחך בזמן שאבא מברך, ובסוף הארוחה הוא יהרהר, ואנחנו נצחק./ ואחר-כך נדמיין ביחד את העתיד שלנו - איך נגור שלושתנו - אפרת, אתה ואני בקוטג' תלת-מפלסי ליד אבא ואמא, ונעשה בייביסיטר אחד לילדים של השני, וניזכר באיך זה היה כשהיינו ילדים, עם השמרטפית הצעקנית... ונתחבק ונצחק./ ואמא תזיל דמעה, והעיניים של אבא יזרחו מגאווה. כמו אז, לפני שנחטפת.
"בני, כל שיר חדש שמתנגן ברדיו - אני מנסה לחשוב אם היית אוהב או לא, וכשהחברים שלך חוזרים מטיולי השאנטי - אני חושבת לאן אתה היית נוסע ואיך אתה היית חוזר. ומה היית אתה לומד, ואיזו עבודה היית מוצא, ועוד איזו חברה היית מביא הביתה... הדף קצר מלהכיל את המחשבות, הרגשות והדמעות. אוהבת אותך מאוד, אחותך, דפנא."