קורות חיים
בן יוליה ויגאל. עירן נולד בפתח תקווה ביום ו' באדר תשכ"ו (26.2.1966). בן בכור להוריו, אח בכור ליניב.
"עירן גדל במשפחה חמה ואוהבת להורים שמסירותם לא ידעה גבולות. ההורים פינקו את הילדים ודאגו תמיד לכל מחסורם", העיד ידיד המשפחה. המשפחה התגוררה בגבעתיים ובהמשך עברה להתגורר בפתח תקווה, שם עירן גדל.
בשנת 1970, כשעירן היה בן ארבע, הוא נסע עם אימו יוליה (יוּפי) להולנד ושם למד בגן ילדים יהודי. אימו סיפרה: "עירן כמעט שלא דיבר הולנדית. בחזרתו לישראל, עם הגעתו לגן הילדים הפסיק לדבר הולנדית וענה לי רק בעברית. חשבתי, כי שכח את השפה ההולנדית. כשהיה בן שש הגיעה סבתו לישראל. בוקר אחד הלכה עם עירן לקנות פרחים והתקשתה לתקשר בשפה העברית. עירן אמר לה: 'דברי בהולנדית ואני אתרגם'. ואז הסתבר שהוא זכר את השפה".
עירן למד בפתח תקווה, בבית הספר היסודי על שם שיפר ובבית הספר השש-שנתי, חטיבת ביניים ותיכון, על שם אחד העם. הוא אהב ללמוד, ניחן בזיכרון טוב וכל דבר שקרא זכר. בתום שתים-עשרה שנות לימוד עירן קיבל תעודת בגרות עם ציונים טובים מאוד.
יוליה ציינה שבתיכון היה עירן בנה שובב גדול. זכור לה מקרה בו הורחק מהכיתה לשלושה ימים. הוא התבקש להתנצל ולבקש סליחה ורק אז יוכל לחזור ללימודים, אך התעקש ולא התנצל כי לדבריו לא עשה שום דבר רע. אימו הגיעה לבית הספר וטענה שהרחקה אינה עונש ראוי וגם לא חינוכי. כשנשאלה מהו העונש המתאים לדעתה במקרה זה, ענתה: "שינקה את החצר". עירן לא סלח לאימו על הרעיון...
עירן היה ילד אהוב ומאוד חברותי. ערך החברות היה חשוב ויקר בעיניו. "מילדותו נשארו כמה חברים קרובים שהוא שלא עזב אותם והם לא עזבו אותו", ציינה האם.
לעירן היו כמה תחביבים: הוא אהב בעלי חיים ובמיוחד סוסים. בתקופת התיכון פיתח את תחביב הרכיבה על סוסים ואף היה למדריך רכיבה. בכל זמן פנוי אביו, יגאל, היה מסיעו לחוות "החוף הירוק" בנתניה לרכוב. גם כששירת בצבא ואחר כך ביחידה המרכזית המיוחדת (ימ"מ) הקפיד להמשיך ולרכוב על סוסים בכל זמן פנוי שהיה לו. עירן בלט כספורטאי מצטיין ואף שיחק כדורגל ב"מכבי פתח תקווה" וב"הכוח רמת גן". כן הוא אהב לטייל בטבע.
ב-14 באוגוסט 1984 התגייס עירן לצבא. הוא רצה לשרת בצנחנים, אך תמו מכסות הגיוס ולכן התנדב לגולני. עירן שירת כלוחם בחטיבת גולני, בהמשך סיים קורס מ"כים וקורס קצינים בהצלחה. את שירותו בחטיבה סיים בדרגת סגן.
המושג "אחרי" היה ערך חשוב ומעשי עבורו, ערך שהנחה אותו לאורך כל חייו האישיים והמקצועיים בצבא ומאוחר יותר ביחידה המרכזית המיוחדת (ימ"מ). אימו תיארה: "עירן אהב תמיד להיות במרכז הפעילות. כך היה בנערותו וכך היה בצבא". חברים ששירתו אתו בגולני ופקודיו סיפרו ש"עירן היה תמיד מוכן ונכון להשתתף במשימות מורכבות". הם מעידים עליו: "עירן היה בחור מאוד נאמן. כשהתחבר עם מישהו זה היה אמיתי".
עירן אהב את השירות הצבאי, אבל לא דיבר הרבה על חוויותיו מהצבא. סיפרה אימו: "כשהגיע עירן לחופשות אביו היה מצחצח את נעליו. אבל, עירן היה יורד למגרש הסמוך ומלכלך את נעליו". לתמיהתה על כך היה עונה לה: "בגולני הולכים עם נעליים לא מצוחצחות". ויוליה מוסיפה עוד סיפור על בנה מתקופת שירותו בצבא: "יום אחד בטרמפיאדה עצרו לידו שתי שוטרות צבאיות. הן פנו אליו, 'אין לך כומתה על הראש'. עירן הסתובב ושאל: 'חיילים מה יש לי על הראש? וכולם ענו: 'כומתה המפקד'. השוטרות הניעו את הרכב ונסעו לדרכן".
בתקופת שירותו הצבאי עירן הכיר את גלית פרנקנשטיין, שהייתה לבת זוגו. בהמשך הם התגוררו יחד כשנתיים, עד נפילתו. הוא נהג לבקר יחד איתה את הוריה במושב שרונה שבגליל התחתון ועזר שם בקטיף, כך התוודעו אנשי המושב אל עירן והוא אליהם. גלית סיפרה: "הוא אהב חיי כפר, את עבודת אדמה ובכלל לעבוד".
עירן היה אדם הממזג בתוכו קשיחות עם טוב לב. גלית, בת זוגו סיפרה עליו: "הוא היה בחור עקשן. כשרצה משהו - לא היה דבר שישנה את דעתו". משפחתו ובת זוגו היו חשובים לו מאוד ולהם דאג תמיד, ובנוסף תמך לא אחת באנשים זרים שנזקקו לעזרה.
בכתבה בעיתון סיפרו בני משפחתו של עירן: "הוא היה בחור שידע מה הוא רוצה. אביו רצה שאחרי הצבא ילך ללמוד ואימו אמרה לו: 'כל מה שתעשה, עשה טוב!'... אחרי הצבא החליט עירן מה הוא באמת רוצה".
בנובמבר 1988 התגייס עירן למשטרת ישראל, ליחידה המרכזית המיוחדת (ימ"מ). הוא עבר את קורס ההכשרה בהצלחה, התאקלם ביחידה בקלות והתאמן בכל רגע פנוי כדי להישאר בכושר. גם במסגרת זו בלט בדאגתו ובעזרתו לזולת. עירן היה גאה לשרת ביחידה וגם הוריו היו גאים בו על כך. האם יוליה סיפרה: "עירן היה תמיד מרוצה. אהב את השירות והרגיש שהוא עושה דברים חשובים". הוסיפו יניב וגלית: "השירות בימ"מ היה אצלו בדם!"
ועוד סיפרה אימו של עירן: "עירן לא נידב פרטים על הימ"מ, על הקורס ועל היחידה אליה הצטרף". כשאביו שאל אותו מה בעצם הוא עושה ענה בקצרה: "משהו כמו במוקד אבטחה". גלית הוסיפה: "עירן הסתיר את השתייכותו לימ"מ. הוא תמיד פחד שינקמו בו דרך המשפחה שלו שהייתה כה חשובה לו".
במהלך שירותו בימ"מ עירן השתתף בפעילויות מבצעיות רבות. ב-4 בספטמבר 1990 הוענק לרס"ר עירן עיטור האומץ, שניתן לו על ידי המפקח הכללי של המשטרה, רב-ניצב יעקב טרנר, על כי: "עשה מעשה גבורה תוך חירוף נפש וגילוי אומץ לב בלתי רגיל. השתתף בפעולה באזור יהודה ושומרון (איו"ש) לחיסול חוליית מחבלים חמושה שעשתה את דרכה לפיגוע הרג".
מפקח עירן סובלמן נפל בקרב ביום כ"א באייר תשנ"ב (24.5.1992). כך תואר הקרב בכתבה בעיתון: "כוח ימ"מ בראשותו של עירן נכנס לבית ברצועת עזה, בתוכו הסתתרו ארבעה מחבלים. עירן שמר על פקודת הימ"מ ונמנע מלפתוח באש, מחשש לפגוע בנשים ובילדים. לאחר שהצליח לחסל שני מחבלים, מחבל נוסף הפתיע אותו וירה לעברו ארבעה כדורים. עירן נפגע בראשו ובחזהו ונהרג במקום". שלומי ישראל, הלוחם שהיה מאחורי עירן בפעולה בה נהרג, מספר: "עירן הספיק להזהיר אותי 'למחבל יש אקדח'. זה היה המשפט האחרון שלו". "הוא היה לוחם טוטאלי" הוסיף שלומי בגעגוע.
עירן היה בן עשרים ושש בנפלו. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בפתח תקווה. הותיר אחריו הורים, אח ובת זוג. על מצבתו כתבה משפחתו: "הוענקו לו שני עיטורי האומץ".
עיטור האומץ השני הוענק לעירן על הקרב בו נפל. ב-22 בדצמבר 1992 ניתן העיטור, על ידי המפקח הכללי של המשטרה רב-ניצב יעקב טרנר, על ש"עשה מעשה גבורה תוך חירוף נפש וגילוי אומץ לב בלתי רגיל. בתאריך 24.5.1992 בעת פעילות מבצעית יזומה (בעזה) הסתער בראש החוליה הראשונה, שריתקה את המחבלים ואפשרה הגעת כוחות נוספים. במהלך הקרב נפגע ונהרג. במעשהו הקריב את נפשו, תוך הקרבת נחישות, דבקות ואומץ לב בלתי רגיל הראויים לשמש מופת לכל המשרתים במשטרת ישראל".
האם יוליה כתבה על רגע הבשורה: "לפני שיצא לדרכו האחרונה אמרתי לו 'עירן תיזהר, תיזהר'. חשבתי על האופנוע שיסע או משהו, מעולם לא חשבתי על דבר כזה כמו שקרה... ויניב אומר: 'אמא קומי יש פה אנשים'. ואז קפצתי, ידעתי, פשוט ידעתי, אבל בכל זאת הדפתי בידי החוצה ואמרתי 'לא, לא, לא'. ואתי הקצינה רק סימנה עם הראש והידיים והתיישבה על ידי... אני בעצם לא הבנתי באותו יום מה קרה, רק עכשיו בעצם אני חושבת שאני מאוד מתגעגעת אליו".
"הוא היה אדם חזק פיזית, שאף אחד לא יכול לו. מין סוס כזה. מעצבן אותי שרק כדורים יכלו לעבור דרכו והרגו אותו", סיפר על עירן אחיו. והוסיף: "אל תעשו אותו אליל. הוא לא היה כזה. היו לו גם מגרעות. עירן לא התחבר עם כל אדם. הוא היה קשוח וקשה מאוד היה להסתדר אתו. רק מי שידע לוותר הצליח לרקום אתו קשרים. הוא ידע גם להיות רע כשהוא רצה, להיות שטני כזה, אבל אני יודע וזה מה שעוזר לי כרגע, שאותי הוא אהב הכי מכולם".
כתבה גלית, בת הזוג של עירן: "עירן שלי. כמה מילים קטנות, מילים לנסות למלא את החלל שהותרת. כל המילים מתגמדות. יש המון מה להגיד, משקע רב וכבד שפשוט לא יוצא – אין מילים... בשנתיים האחרונות החיים שלי התרכזו סביב שנינו, ובתוך תוכי קיוויתי שזה לתמיד... חלל שחור ועיקש נוצר בי. משהו בי חושב ומתנהג לעתים כמוך... ישנה הרגשה שאתה אתי לאורך כל הדרך, משקיף עלי מלמעלה, נותן לי ציונים חיזוקים והערות שאני לא שומעת אבל מרגישה, ומשתדלת להתנהג כפי שהיית רוצה ומצפה ממני... כל פעם שאני בוכה, אני נזכרת איך תמיד אמרת לי לבוא לבכות על הכתף שלך, שאתה תחבק אותי... ופתאום אני בוכה ואני לבד. לא רק אהבה ראשונה וחזקה איבדתי, אלא גם את החבר הטוב ביותר שלי. פשוט קשה לי להשלים עם העובדה שזהו, זה הסוף, הכול נגמר. כי יש עוד כל כך הרבה דברים שרצינו להגיד ולא נאמרו, שרצינו לעשות ולא נעשו. ומה שנותר זה להמשיך לאהוב אותך, עם הכאב, הזיכרונות, הגעגועים והמחשבות. אוהבת וזוכרת תמיד, גלית".
חבריו לנשק של עירן סיפרו בכתבה לעיתון: "עירן ביקש בחייו שאם יקרה לו הנורא מכול והוא ייהרג בפעילות מבצעית, נשמור על בקשתו האחרונה ועל צוואתו הבלתי כתובה ולא נפרסם ברבים דבר על נסיבות נפילתו. 'אל תפרסמו דבר אחרי מותי', ביקש. עירן היה צנוע, שביקש להתרחק מאור הזרקורים וכך גם ביקש למות".
באזכרה בחלוף חמש שנים ללכתו של הבן אמרה אימו: "גם האבא שלך וגם אני באים לפה לטפל בשתילים ולהשקות... למה? בשביל מה? למה אנחנו לא יכולים ליהנות ממך? למה לא יכולנו לחתן אותך? למה אנחנו לא יכולים לטייל עם הילדים שלך? ליהנות מהם במקום לטפל בעציצים עם פרחים? אבל בני, אין תשובות לכל השאלות שלי".
בנאומה בפני משפחות שכולות של משמר הגבול באחד ביוני 2004 אמרה יוליה: "עם הזמן זה יותר ויותר קשה. מתגעגעים יותר ויותר. אנחנו מזדקנים ויחד עם זה האובדן יותר ויותר גדול, יותר קשה, ואנחנו פחות ופחות יכולים להתמודד עם זה... אנחנו הולכים לישון עם הכאב וקמים עם זה. וגם עם השאלה: למה? למה שלי? למה שלנו? למה אני? ומה עם הדורות הבאים שלא ייוולדו? מה עם הנכדים של בני שאני לא אראה? ואין תשובה".
שני חבריו של עירן ליחידה קראו לבניהם על שמו, ובכך הנציחו את זכרו.
פועלו של עירן נלמד במסגרת לימודי הצוערים בקורס הקצינים של המשטרה. באחד הקורסים הזמינו הצוערים את האם למפגש, בו היא והם דיברו על עירן כאיש משפחה וכאיש משטרה.
עירן מונצח בבתי הספר שבהם למד בפתח תקווה, בבית יד לבנים העירוני ובאנדרטה לחללי העיר. הוא מונצח בכל שנה בערב יום הזיכרון בעיר, במסגרת פרויקט "ידידי יד לבנים על שם עירן סובלמן". את הפרויקט מובילה ומנחה המורה טובה פנסטר, אחת המורות שהיו לעירן בבית הספר אחד העם. במסגרת הפרויקט מבקרים תלמידי כיתות ט' מבית הספר ביחידה בה שירת עירן בימ"מ ולמחרת מגיעים לטקס לזכר הנופלים במערכות ישראל בבית יד לבנים.
עירן מונצח באנדרטה של היחידה המרכזית המיוחדת (הימ"מ) בבסיסה במשמר איילון, באנדרטה לחללי משמר הגבול בעירון, באנדרטה לחללי המשטרה בבסיס ההדרכה בבית שמש ובאנדרטה במושב שרונה, שם היה בן בית בבית הוריה של בת זוגו גלית.
באתר "גלעד לזכרם" של משטרת ישראל יש דף לזכר עירן, הכולל אלבום תמונות שלו ודברי זיכרון של מוקיריו ואוהביו.