אלבום תמונות
זה התחיל כיום אופטימי!!!
ישבנו בבית צחקנו, ראינו טלוויזיה ואז בא המבזק!!!
"שישה ישראלים נפגעו ליד רמאללה"
ניסית ללכת לישון והתעוררתי שטופת זיעה.
לשאלה מה קרה? עניתי שאני דואגת.
בעניים פקוחות חיכיתי, קיוויתי, רציתי לשמוע שלא מדובר בחיילים.
צלצול טלפון קטע את סערת הרגשות, שמוליק על הקו,
שמוליק? בארבע לפנות בוקר מסינגפור???
אני דואג למויש אמר..... באותה שעה נמסרה בשורת האיוב להורים!!!
הלמות הלב הייתה כהלמות תופים, אבל לא תופים שמעתי, כי אם צלצול בדלת, צלצול שבישר את הרע מכל. אבא עמד בדלת ולאחר שניה של היסוס אמרתי לו: חיכיתי לכם!!!
איזה "זכות" הייתה לי להרגיש כך???
מילים עושות את ההרגשה פשטנית, יום יומית, אפילו צינית משהו.
לשאלה איך אפשר להמשיך לחיות אחרי נפילתו של מויש?
התשובה נשמעת כמעט כמו השאלה---
אם אירה כדור בראש, מי מבטיח שאגיע למויש?? האם המוות יביא אותי קרוב אליו?? האם זה יביא ל"אושר"??
מויש, שכל חייו היו חיוך אחד גדול ואושר ללא קץ, לא היה סולח!!!
כל האושר שהיה בתוכו בא מכולנו, מכאן הכוח שלי להמשיך!!!
ולמרות זאת היינו שלם ועכשיו חסר שליש!!!
כאשר אספר לילדי, שהיה להם דוד שקראו לו מויש, דוד שעולים לקברו,
הם לא יבינו את המשמעות ובוודאי לא את משמעות הגיל.
עשרים ושתיים!!! דוד ענק לילדים קטנים!!! דוד צעיר שחייו עצרו מלכת.
איזה פספוס!!!
הכאב הגדול הוא על המוות ועל מה שהפסדתי. לא לראות אותו צוחק יותר, שמח, עצוב... הופך לבעל, לאב, מתבגר, מזדקן...
עם זאת, אני מרגישה אושר, על זה שזכיתי להכיר אותו, להיות לא רק אחותו אלא גם חברה שלו, זכיתי להיות הכי קרובה אליו.
(דברים שנכתבו על ידי יעל אחותו של סרן מוישלה עיני 2002)