אלבום תמונות
כאשר מדברים על שכול נוהגים לחשוב במוסגים של הורים שכולים, משפחה שכולה, אחים שכולים.
אבל לכל חלל, יש גם מעגל חברים קרובים שהופכים עם מותו, להיות חברים שכולים!!!
אין דרך לנחם, החיים לפעמים לא הוגנים, לא ברורים ומאוד מתסכלים.
את מויש הכרתי בתיכון. היינו חבורה שעושה הכל ביחד. חברים שלא נפרדים, שכל ארוע קטן הוא סיבה למסיבה גדולה ומתוכננת היטב,
מסיבה, שמוישלה היה תמיד השמח בחבורה, זה עם החייך הענק, עם הידיים הגדולות והרגליים היחפות. זה שאי אפשר בלעדיו ואי אפשר להתעלם מנוכחותו.
השנים עברו, התגייסנו לצבא, השתחררנו וכמו כולם התחלנו לתכנן את הטיול שאחרי צבא.
כשאנחנו התחלנו לארוז תרמילים, מויש, שהיה קצין בהנדסה קרבית, היה עמוק במשימות הצבאיות, אותן מילא בהצטיינות כמו כל דבר אחר שעשה בחייו.
את הידיעה הנוראה שמוישלה נהרג, קיבלתי באמצע טיול באוסטרליה. מי חשב שדבר כזה יכול לקרות? הרי רק לפני יומיים התכתנו במייל וקבענו לדבר בטלפון כאשר אחזור מהטרק.
אי אפשר היה לנשום מרוב כאב, חזרתי לארץ לשבעה, למפגש שהיה כל כך עצוב. להסתכל על החברה ולהבין ששום דבר כבר לא יהיה כמו שהיה.
אז קיבלנו על עצמנו משימה חשובה, לשמור על ההורים של מויש!!!
אחרי מותו של מויש התחלנו להגיע לבית הוריו בתדירות גבוהה. בשבתות ובחופשים, יושבים ומספרים עליו ואפילו צוחקים כמו פעם.
זו הייתה הדרך שלנו ושל הוריו להתחבר אליו.
הקשר שלנו עם ההורים חשוב לנו מאוד והוא נמשך לאורך שנים.
מוישלה למרות שנפרדנו ממך לפני 13 שנה אתה תמיד איתנו.
תלמידי תיכון אחד העם והילדים שלי ושל חברי, לומדים היום עליך ועל מורשת הקרב שלך, גם באזכרות וגם בטיול השנתי לזכרך.
מוישלה אתה תמיד איתנו ותמיד תהיה חלק מאיתנו, חלק מהחברה כמו שהיית תמיד.
(דברים שאמרה עדי לזכרו של סרן מויש מוישלה עיני 2015)