....כשבאים אנו להעלות זכרונות מהשנים בהן עשה ירון עמנו, שנות ביה"ס, קשה כל-כך לדבר עליו בזמן עבר - היה, עשה... שכן הוא חי בנו כמו אז - שקט, צנוע, חברי, עליז.
...בסוף שנת הלמודים האחרונה נפרדו דרכנו, אבל מתמונות שהזכרון שמרן הוא חוזר ועולה עם הדברים האופיניים רק לו - טוב לב ואדיבות שהיו בו, ובאו לידי בטוי שוב ושוב, בעיקר בטיולים השנתיים שחזרו והעמידו במבחן את מערכת יחסינו כקבוצה אחת - תמיד עזר לבנות, בעיקר מורלית, מה שהיה נחוץ כל-כך בקטעים הקשים במיוחד. צחוקו - בכתפים מרטטות משהו, או עם יד על הפה כשהוא מנסה לחסום פרץ צחוק בשעת שעור...
בהיותו צוחק לא יכולת שלא לצחוק עמו, אף כי מעולם לא היה בצחוקו משום זלזול או כוונה לפגוע - זו היתה דרכו לראות את ההומור שבדברים. הוא לא היה מן השחצנים, המתבלטים, הבוטחים בעצמם. היו בו פתיחות ורגישות לדברים הקטנים, ליופי, לזולת, לחיים.
מלחמת אוקטובר 73 קיפדה את חייו באיבם. מותו השאיר בנו הרגשה כבדה מכאיבה - אך הדברים היפים שהעניק לנו בחייו שמורים עמנו לתמיד.
יהא זכרו ברוך !