רס"ן זיו קולברג ז"ל

אלבום תמונות

מותו של זיו שלח רבים מאתנו, חברים ומשפחה, למסעות שאולי ידענו כיצד הם מתחילים, אך לא ידענו לאן הם מובילים. מסעות שכל אחד היה צריך לעשות בעצמו ולבדו. כל אחד בדרכו הייחודית לו, הבין, לעתים קרובות בדרך מפותלת, שהמשמעות שמאחורי הדברים עוברת דרך חשכה והרבה כאב, שכמה שננסה לא נוכל להימנע מהם, כי הם תמיד יחכו לנו.
במסע הפרטי שלי, שנמשך כבר 17 שנים, שכלל בתוכו כמה סימני דרך משמעותיים, למדתי להבין, שבסופו של דבר, מילת המפתח היא "קבלה" - קבלה של האנשים סביבך כפי שהם, ובתוך זה גם קבלה של עצמך.
ועכשיו, לאחר 17 שנים, כאשר אני נפגשת עם זיו מחדש, באמצעות מה שחברים כותבים ודרך המכתבים שהוא עצמו כתב, אני פוגשת אדם צעיר-זקן. צעיר ברוחו וזקן בחכמתו. אני פוגשת אדם, שבגילו הצעיר יכול היה לגעת ברבדים העמוקים שבנפשו, כדי להתחבר למעיינות של חכמה עתיקה ונצחית. אני מגלה שלמרות גילו הצעיר הוא הספיק לעשות מסע שלם בתוך עצמו. מסע שגם אם הוא לא הסתיים - וזיו נקטף בשלב שעדיין היה בתהיות ושאלות לגבי מהות הבריאה (שאנחנו מצווים לא להפסיק בהן לעולם) - הספיק כבר להשלים מעגלים שאפשרו אינטגרציה בין הניגודים שבתוכו. ומספרים לנו שהם היו רבים: חוסר עניין במערכת הצבאית - בצד דבקות במטרה; חוסר מוטיבציה - בצד השלמת משימה עד הפרט הקטן שבה; חוסר ארגון - בצד שליטה טוטלית;
בישנות וחוסר תקשורת - בצד יצירת קשר עמוק עם הסובבים אותו וכו' וכו'.
רק במקום הזה של המתח שבין הניגודים יש חיים באמת. "שלם" אין פרושו "מושלם" והשלמות באה מתוך האיזון שבין הניגודים. הוא הבין שהניגודים הם קצוות של אותו דבר, כמו שנתינה וקבלה הן בסופו של דבר הינו הך.
בתוך זה הוא הבין שדרך העצב והכאב הוא יכול היה להתחבר למקום בתוכו, ששם גם שורש השמחה, ושבעצם אין סתירה בין עצב ושמחה. וכך בתקופות שהיו קשות לו, הוא יכול היה לומר בפה מלא "אני מאושר".
דרך הכאב, כאשר מוכנים לחוות אותו, ישנו חיבור למעינות שמהם ניתן לשאוב כוחות.
בתוך זה הוא למד להכיר בכוחו של "הלבד", שלא תמיד היה קל לאנשים סביבו, שרק דרכו יכול היה לעשות חיבורים אמיתיים לאנשים סביבו. "לבד" אין פרושו "בדידות". הוא גילה שאפשר למצוא חופש אמיתי דווקא בתוך האזיקים. אותו חיבור איפשר לו להבין שלפתור את הבעיות שלו, אין פרושו להתמקד בהן, אלא להפך, הן ייפתרו מעצם זה שיעזור לאחר לפתור את בעיותיו.
הוא הבין שיש לקבל את החסרונות, גם של עצמו וגם של אחרים ושדווקא מתוך מצב של קבלה, יכול להיות ביטוי לאישיות ישירה ואמיתית. אותה חירות איפשרה לפקודיו לבוא לידי ביטוי, כי הם ידעו שיש מי שמקשיב להם. הם לא היו רק פקודים, אלא בני אדם בדיוק כמוהו. חוסר השיפוטיות בא לביטוי במתן כבוד גם לאויב - מתוך הבנה שחירות אמיתית היא החירות לאהוב את כלל הבריאה.
הוא למד להכיר בכוחה של האהבה בדרך לפתרון בעיות והבין שלאהוב פרושו לאהוב את הטוב והרע בלי כל נסיון לשנות, כי בסופו של דבר "הדברים מסתדרים". הוא "חשד" כבר אז שאנחנו בעצם לא שולטים על העולם ועל הארועים, אלא רק לוקחים חלק.
זיו למד לתת מקום לרגש, כי הרגש אינו סתירה של הגיון בריא, אלא להיפך הוא המשלים שלו, ורק בשילוב של שניהם מצויה החכמה האמיתית. הוא הישווה את השכל והרגש לאב שמנסה להסביר לבנו על הוויות העולם, אבל לא יכול להתעלם מרצונותיו של הבן. הוא שלא זכה לגדל ילד בעצמו הבין את העיקרון הכי חשוב שבגידול ילד - הילד הוא לא רכוש אלא פיקדון שאנו מופקדים על גידולו ברוחו הוא.
חייו של זיו נקטעים בתוך שלב של חיפוש, אבל עם הבנה עמוקה ש"חיפוש" אין פרושו "מציאת תשובות". החיפוש מאפשר "זרימה", שהיא מסע החיים שכל אדם נוטל על עצמו
ובתוך זה עושה את הבחירות שלו כדי לעבור מעגלים בחייו. מעגלים שמאפשרים לו בכל פעם לצאת שונה, עם תחושה שהוא מגיע הביתה ולגלות שהכל בעצם מצוי שם. ובמלים של זיו: "בשביל מה הייתי צריך לנסוע לקנדה?"
זיו לא היה "מושלם", אבל היתה בו "השלמות" לקבל את עצמו ואת הסובבים אותו, על הטוב והרע שבהם - הבנה שחלקנו מגיעים אליה רק לאחר מסע חיים ארוך. לי אישית זה לקח 17 שנים ארוכות.
הוא ידע את כל זה כבר בגיל 25 - אדם צעיר עם חכמה של "זקן" ונראה שהקטיעה בחייו מצאה אותו בסגירה של אחד המעגלים שלא היה בו אלא שיבה הביתה.