רס"ן זיו קולברג ז"ל

אלבום תמונות

זיו ואני, זה לא משהו ש"היה"! מוזר? אולי.
הוא לידי, תמיד, כמעט תמיד…. מתוך ערפילים, כשביניהם פיסות שמים כחולים, אנחנו מביטים אחד בשני, והשתיקה כל כך רועמת.
אני זוכר מאד שפעם, "ממזמנים שהלכו", הסתובבתי בצדי אגם לרגלי ה"מונט קוק" בניו זילנד. היתה אתי אחת "הי, למך! עם מי אתה מדבר? אל מי אתה צועק בקולי קולות?"….. וכאילו התעוררתי, שתי קשתות מפוארות מצטלבות, האופק נוגע בי ומולי ערפילים, מתוך התחושה של ההתפלאות האינסופית לקראת הפגישה עם זיו וקולו "הי למך, אתה לא במדבר?"
במשך רפרופי הזמן הקצר שהכרנו, שעות ולילות היינו בלי "כלנו", לבד עם שמיעת רפרופי צלילי מיתרי הגיטרה….. לרגלי "הגמל" בפגישת הגשר בבור ניצנה, בהעלמו הבלתי צפוי על גבי "סוסו" הזקן ה-B.S.A. לא היינו צוות בפעולה אלא כאילו שני מטאוריטים בודדים, שהגיעו בדרך כלשהי לאותה נקודה.

כשעבדתי ב"רשות" (שמורות הטבע), נודע להם שאני איזה טכנאי בנין ונתנו לי משימה לנקות את בור ניצנה בשיתוף עם של"ח. נתנו לי טנדר כמו של הבדווים ואני נוהג לבורות לוץ. היה לי כלב קראו לו "סרבל". פתאום אני רואה מלמעלה עשן, לא אש. אני לא מבין, מי זה באמצע ה"חור" יושב ועושה מדורה? ובזהירות בדממה הנפלאה של המדבר קרבתי אל העשן. היו שנים: האחד - ארוך, כזה שונה, פניו ועיניו אל העשן המסתלסל למעלה, ומנחש את מסלולו עד שנעלם; השני - רקת ראשו מושענת על כף ידו, כשפיו מתקרב אל הגחלים, מין "החייאה מלאכותית". המפה המקווצ'צ'ת ביניהם, התרמילים עזובים בצד, והתאנה המפוארת היחידה ליד בור המים, שמעטים ידעו על קיומה בתוך מתחם בורות לוץ.
"הי! א ה ל א ן !" ופה… ושם… ו"האברקה" על האש, "תשתה צ'אי?", וישבתי אתם. הם חזרו מאיזה קיבינימט, אחרי גיחות מוזרות מ"עריף אל-נאקה".
כך זה התחיל. רעי נעלם באיזשהו זמן, וזיו ואני נשארנו. פתאום אומר לי (זיו) "מה זה? ככה בחיים לא תגמרו את הבור הזה". הוא שאל: "אתה יכול להביא לי את הטנדר? אני אביא לך משהו". נסע למצפה, זה היה כבר ערב, בלילה הוא פרץ לאיזה מחסן של קבלן, לקח קרשים, מסמרי 10, מסמרי 7, פלנגות וגלגלת, הכל העמיס "הקבלן לא ירגיש שזה חסר לו". הוא ישן אצלי (היה לי חדר נהדר) ואמר "יאלה, בוא נעשה פיגום". הוא בנה גשר אל תוך הבור, הכל כמו שצריך - ניקה את הבור ואח"כ נעלם.
אחר כך הוא היה אצלי הרבה. הוא לקח אותי פעם לסירקין. פתאום אני רואה מסגריה כמו "עיר", מלא דודים, דודי שמש, ברזלים, אוטוגן. "מה זה?" - "זו המסגריה של אבא". "זיו תעשה לי תנור, אני חוזר לירושלים…. קר לי" …….שעתים, שלש, חתך פה שם ……. נהיה תנור. הבאתי את התנור לירושלים וזה היה דבר מדהים.

אני לא יודע איך להסביר, מיד בפגישה הראשונה, כאילו קרן בלתי נראית בוקעת מעיניו אל אישוני עיני, בלי שאלות שהיו צריכות להישאל כרגיל.
הפלונטר עם זיו היה נפלא! קל לעשותו וקשה להתירו….. בשתיקות לצלילי מיתרי הגיטרה, שרק התחיל לפרוט עליה, לי "הגמל".
זמן הכרותנו, במושגים של "זמן מקובל" היה מאד קצר וכלל העלמויות פתע וחזרות מאושרות אלי, וריצה לאחוזת הליברמנים "במושב" לעבוד קצת.
כמו כן הטיול המפואר עם זיו הקטן ל"בור עקרב". הפעם האחרונה שנפגשנן, הוא, רעי ואני, באכסדרה של ישיבת ברסלב ב"מאה שערים". זו לא היתה סתם "עליה לתורה". היו הרבה שיחות, גם מדוברות, ולפעמים בלי להניע את השפתים בכדי לדבר, על "חזרה בתשובה", על "נפש", "נשמה", ואיש בן 60 מול ילדון חולם.
ושוב פגשתיו כשנישא לבית עולמו. מאז אותם ימים בבית ההומה, מול עיני "הדגוגה" הזאת, נוצר הקשר של "כלנו", והוא - כך אני בטוח -נמשך ויימשך.
כל מה שהעליתי על הניר כל כך תמציתי וכל כך "זיוי" ו"למכי" …