אלבום תמונות
דרך החיים היא מסתורית. ההחלטה של רחלה והמשפחה לאסוף את הזכרונות ולספר על זיו, הובילה למפגש מרתק בבית קולברג. מפגש שבו דמותו של זיו עלתה בעוצמה רבה. יש בזה סגירת מעגלים, מעגלי לב שקשורים במפגשים עם אנשים שמעצבים את גורלך ויוצרים את מה שהנך כאדם.
המפגש בבית קולברג נערך ימים מספר לפני נסיעתי יחד עם משפחתי להודו. בסופו של אותו שבוע נפגשנו עם זוהר בניו דלהי. בניו דלהי קבענו להיפגש בהרי ההימליה, וכך לאחר כמה ימים בלאדק שבהימליה שבמהלכם לא הצלחנו למצוא אחד את השני, נפגשנו לבסוף במרכזו של מנזר טיבטי על צלעו של הר יפהפה. הרגע הזה שבו ראיתי את זוהר יושב במנזר בשקט, עם החיוך הזה, שיש בו משהו בישני אבל הוא מלא בבטחון עצמי, מילא אותי באושר שקט ועורר בי את הזכרון האהוב והכואב של זיו, שמלווה אותי כל השנים. התחושה היתה שאני כאילו חי מחדש את מה שהיווה זיו עבורי. וכך, בהימליה, באותו יופי ושקט נצחיים, נמזגו יחדיו עבר, הווה ועתיד, לרגע של שלמות. וכשזוהר הוביל אותנו בבטחון מוחלט במורד ההר דרך שדות החיטה הבשלים ופלגי המים הזורמים, לכפר במורדות ההר, עלו לפני תמונות רבות שבהן הלכתי אחרי זיו. הרגשתי שהדרך נמשכת.
עשרים שנה חלפו מאז פגשתי את זיו לראשונה. במבט ראשון קלטתי את הביישנות, הביטחון העצמי, הרגישות, וידעתי שיש לפני אדם שאחריו אפשר ללכת. זיו מעולם לא אכזב את אותה תחושה ראשונית. ההפך! התחושה הזאת הלכה והעמיקה ככל שהמשכתי ללכת אחריו. מאותה פגישה ראשונית, שבה, לאחר כשעה קלה כבר הלכנו (רצנו) אחריו במסע מפרך לעבר היחידה, עברנו הרבה קילומטרים של הליכה. המצב הזה, שבמשך תקופה כל כך ארוכה, חייך כרוכים בצורה כל כך קרובה באדם אחד, שמוביל אותך, הוא מצב ייחודי. מה שמיוחד בדמות של זיו, שלמרות שהיה דמות מובילה, כשאני מסתכל עליו אני אף פעם לא רואה מיקשה אחת. תמיד יכולתי להבחין בפעילות האנושית שמתרחשת אצלו בפנים. אפשר היה לחוות את האומץ והפחד, הביישנות והביטחון העצמי הכמעט מוחלט, הרכות והקשיחות, הפיזור וה"שלומפריות" יחד עם המקצוענות והקפדנות, הילדותיות והבגרות. אצל כל אחד מאיתנו קיימים הניגודים האלה, אבל אצל זיו, המאבק האנושי הזה, היה כאילו חיצוני וגלוי. הפנים שלו היו מלאות ברגש מתחלף. אפשר להגיד שהוא העביר את החיים שלו בכל דבר ודבר שעשה, דרך אותו מקום בתוכו, שמביא את כל הניגודים ביחד, דרך אותו המקום של המאבק להיות אנושי. ולכן אפשר אולי היה תמיד לסמוך עליו. ככל שעבר הזמן בצבא, זיו הפך בעבורי ממפקד שמאמן אותי ומכשיר למבצעים קשים ומורכבים, לדמות שמכוונת אותי ושותפה בשאלה הרוטטת ביותר, של האמת בחיים ומה זה להיות אדם.
בשבועות האחרונים לפני השחרור אנחנו היינו באחד המבצעים היותר קשים ומורכבים שעברנו. זיו, כבר על קוצים לקראת השחרור. לא קל לו לאסוף את כל הפרטים של המבצע.
שנינו הולכים בראש. זיו מפקד המבצע ואני אמור לעזור לו בניווט. כמה מאות מטרים לאחר חציית הגבול, אומר לי זיו: "אני מקווה שאתה יודע טוב את הדרך, כי אני כמעט לא זוכר כלום, אני כמעט נופל מהרגלים". אנחנו באחד המקומות היותר מורכבים ומסוכנים, וזיו המפקד מדבר כאילו שאנחנו בטיול סוף שבוע בנחל ערוגות. אני מסתכל על זיו והוא כהרגלו שקט, בוטח, כאילו שום דבר לא קרה. אנחנו ממשיכים קדימה ולאט לאט אני נרגע. לאחר כמה קילומטרים, שנינו פשוט דורכים על אדם ישן והוא מתעורר בבהלה. יש זיק של שניה שזיו יכול לירות בו כדי שלא יסכן את חיי כולנו והמבצע כולו. לי אין שום ספק, זיו לא יכול היה לעמוד מול אדם שבמקרה נתקלנו בו ולירות בו - ויהיו לו כל הסיבות המוצדקות בעולם - זה פשוט לא זיו. הזיק של השניה עבר, ואותו אדם, שהיה רועה, רץ לחבריו והזעיק אותם. הם הדליקו לפידים והתחילו לחפש אותנו. וכך, היינו צריכים לסגת מהמסלול המתוכנן ולהחליט אם לחזור הביתה.
למרות המבצע החשוב היה ברור לזיו יחד עם המפקדים, שחייבים מיד לחזור הביתה. החזרה היתה כרוכה במסלול מסוכן ביותר שדרש דיוק מקסימלי.
ברגעים כאלה נבחן כל מפקד. זיו היה שקט ובוטח, קיבל החלטות מהירות ומדוייקות. לי הוא הישרה בטחון מוחלט והתרכזות במשימת הנווט. חזרנו לאחר זמן קצר וביצענו את המשימה והפעם בצורה מוצלחת. ימים ספורים לאחר המבצע, זיו ואני השתחררנו מהצבא. בשנה וחצי הבאות נפגשנו לעתים תכופות בטיולים ובמפגשים שבהם ניסינו לברר את דרכנו בחיים.
גשתי בשיחות אתו שהוא החדיר בי את החיפוש הבלתי מתפשר אחרי האמת והאנושי. שבוע לפני מלחמת לבנון זיו ביקר אותי במצפה לבון לסוףשבוע. ישבנו ודיברנו ונוצרה קרבה
מיוחדת. הבעתי בפניו את הערכתי העמוקה כלפיו. הפגישה היתה כמעין פרידה. לאחר שבוע נהרג זיו. במשך שנים חייתי את השוק שבהעלמותו. הצורה המיוחדת שבה אתם, משפחתו של זיו, נשאתם את זכרו, אפשרה לי לאט לאט למצוא את דרכי למפגש מחודש אתכם ועם הצוות שאותו עזבתי.
מותו של זיו הוא חידה עבורי.
אין לי ספק שזיו היה מהדמויות
החשובות ביותר שעיצבו את חיי. ואני
רואה בו דמות שעדיין ממשיכה להוביל
אותי במשעול, במעלה הדרך.
באהבה רבה ביותר לכם ובתודה,
יעקב ארנן.