רס"ן זיו קולברג ז"ל

אלבום תמונות

מספר חודשים לפניי מבצע שלום הגליל היה אמור להתבצע מבצע דומה בלבנון. לצורך מבצע זה גויסתי ואלי היו אמורים להיות מצורפים עוד שלושה חיילי מילואים - וזה על מנת שנוכל לבצע משימה הקשורה למבצע "פו הדוב" אותו ביצענו בשירות הסדיר. ההגיון אמר שגם זיו צריך להיות חלק מהכוח, אולם הוא לא היה בארץ באותו זמן. מבצע זה התבטל בסופו של דבר יום או יומיים לפני ביצועו.
יום לפני תחילת מבצע של"ג גויסתי שוב, כאשר אני יודע היטב לאיזו משימה גויסתי, ומה מחכה לי, כאשר לא ידעתי עם מי מחיילי המילואים אני אמור לבצע את המשימה.
כאשר הגעתי ליחידה הופתעתי לראות את זיו, שאלתי אותו "מה אתה עושה כאן, הרי בפעם הקודמת לא מצאו אותך?" והתשובה הייתה "כי קראו לי למילואים לביצוע משימה יחד אתך".
אלינו צורפו שני מילואימניקים ותיקים יותר, עודד והילל. המשימה שלנו הייתה לדאוג שבנקודה מסוימת הקשורה למבצע "פו הדוב" נדאג שהכוח הלוחם יוכל לעבור את הציר בבטחה. לצורך כך הצטרפנו לחיילי קורס מכי"ם של גדוד 50 והתפצלנו , שני חיילים בכל נגמ"ש - זיו ואחד המילואימניקים בנגמ"ש הראשון ואני בשני, על מנת שאם אחד מאתנו ייפגע, השני יוכל להשלים את המשימה.
המלחמה החלה בריצה מטורפת של הכוח (על פי הפקודות), על ציר החוף, כאשר אנחנו סופגים אש חזקה בפאתי כל כפר שהגענו אליו ומספר רב של נפגעים. בתום היום השני ללחימה נפגעה כמחצית מהכוח הלוחם של הפלוגה. את המשימה שלנו ביצענו בערבו של היום השני. בסוף יום לחימה זה הוחלט שהפלוגה אליה הצטרפנו תעבור להיות פלוגה עורפית, וזה מפני שכמעט כל סגל הפיקוד שלה נפגע. בלילה החלטנו להצטרף עם מובילי אספקה החוזרים לארץ. בדיוק לפי הפקודות שקבלנו - על מנת לחבור עם חיילי היחידה. לאחר תאום קצר עם הנהגים, הלכנו לישון סמוך אליהם. לפנות בוקר ממש, כשעמדנו לעלות על המובילים אמר לי זיו: "אני נשאר".
אמרתי לו חזרה: "ההוראות שקיבלנו היו לבצע את המשימה ולחזור מיד ליחידה, וחוץ מזה, ממילא הפלוגה עוברת מראשית הטור אחורה".
התשובה של זיו בשקט האופייני לו הייתה: "אני החלטתי להישאר עם הילדים".
נסיונות השכנוע לא עזרו והבנתי שאין סיכוי. זיו החליט מה שהחליט ולא יעזרו לי כל כוחות השכנוע.
אנחנו חזרנו ליחידה, ואחרי יומיים קיבלנו את ההודעה כי זיו נהרג.
אני אישית קיבלתי את זה מאוד קשה, עם תחושה שאולי אם לא הייתי משאיר אותו לבד, היו הדברים קורים אחרת.
זהו מעין פצע אישי שכנראה ילווה אותי כל חיי.