אלבום תמונות
יש מסע מפורסם ביחידה, צריכים ללכת מקליה ליחידה. המסע התחיל ולא ידענו לאן הולכים כי זה סוד, אף אחד לא ידע שזה בסירקין. בעצם בדיעבד ידענו, רוב האנשים ידעו, חוץ ממני ואבי כמעט כולם ידעו. בכל אופן שמו אותנו שם בקבוצה מרוכזת וחילקו אותנו לשתי קבוצות: "אתם לפה ואתם לפה" אז הציגו לנו את מפקדי הצוותים שלנו. זה היה רגע גדול, נורא התרגשנו. ואחרי שחילקו את הקלצ'ים והגלילים, ואלה שקיבלו גלילים אכלו אותה, אמרו: "עכשיו נביא לכם את המפקדים שלכם. יצאו מאיפה שהוא מאחור רעי וזיו.
רעי יצא לו שם, גבוה, בלונדיני, עיניים כחולות ושרירי. אמרנו: "איזה כיף, לצוות הזה, יא אללה" , ואנחנו כולנו מצ'וקמקים אחרי הטירונות, היינו יותר נמוכים ויותר שפופים, נראה לנו כמו איזה אל יווני כזה מהשמיים. ואז הסתכלנו לכיוון השני ואת מי אנחנו מקבלים?
את זיו. נמוך כזה, צנוע, עומד בשקט, חיוך קטן ממזרי ואז חשבנו שאכלנו אותה…
משהו יותר מייצג בשבילי את האופי של זיו, היה במסע הסיכום.
אחרי המסלול עושים מה שנקרא "מסע סמלים" וזה המון קילומטרים - 160. כל לילה הולכים המון קילומטרים וביום צריך להסתתר. אתה שם איזה שיח על הראש, שלא יראו אותך וכולם מחפשים אותך.
במשך היום, ואיך שהשמש שוקעת עוד פעם יוצאים ועוד פעם הולכים כ - 40 קילומטר. היו לי יבלות ברגליים ונפוח, אז עשיתי דבר שלא ייעשה, הורדתי את הנעליים באמצע היום בהסתתרות.
הורדתי את הנעליים! זיו הגיע, הוא הרים לי את השיח, והוא ראה שאני בלי נעליים, הוא אמר לי: "מה זה?" אמרתי: "יש לי יבלות, כואבות לי הרגליים, אין מה לעשות, זהו זה…" והוא קיבל את זה, הוא פשוט קיבל את זה!
זה היה מאוד יפה, אני יכול לחשוב על הרבה מפקדים בגיל הזה, הוא היה בן 22-21. הוא קיבל את זה מאוד יפה. זה יותר הקטע, זה היה מאוד הגיוני ולא היה צריך סיפורים.
דיברנו על זה מקודם, איך זיו היה בהתחלה איתנו, היה מופנם וסגור, עד שהוא נפתח אחרי שנה.
יש קטע של מפקד וחייל. אני תמיד הרגשתי שהיה איזה שהוא קליק בינינו. לא הייתה שום בעיה להגיד לו את האמת ובדיוק מה שאתה חושב, זה הדבר שעבד בצורה הכי טובה.
חוץ מזה שאני רואה פה את פו הדוב בכל מקום, זה מזכיר לי שבסוף "מסע הסמלים" מחלקים ספרים.
עד היום ישנה אצלי תמונה שבה נויה נותנת לנחמיה את הספר. אני זוכר שזיו רצה שיחלקו לנו את פו הדוב, אבל מה לעשות זה לא התקבל, כי ראש אמ"ן לא רצה.
זיו רצה את פו הדוב.