אלבום תמונות
בכיתה היינו מאוד מגובשים. במהלך הצבא דרכינו קצת נפרדו. לקראת סיום הצבא כקצינים "שבוזים" ולאחר הצבא בתקופת הגישוש לחיים, הצטלבו חיינו מחדש.
על תקופה זו שנמשכה למעשה עד המלחמה כמילואימניקים, אני רוצה לספר שני סיפורים קטנים. האחד על זיו, שאחרי הצבא ביטא יותר מכולנו את הצורך לעשות כל דבר שלא מספיק העזנו, או התביישנו לעשות לפני הצבא.
במקרה של זיו מדובר בלהתחיל לרקוד ריקודי עם ולנגן על גיטרה. זיו התחיל להופיע אצלי בחדר בכברי, וכן בדירה בת"א (דירה שקיבלתי לצורך עבודתי בתנועה), כל פעם עם שיר חדש שלמד כנראה או מאיריס או ממישהי נוספת שהכיר והיה מנגן לי, ואז הייתי גם מראה לו איזה שיר, וכשהייתי מבצע פריטה מיד היה חייב שאני אלמד אותו. הבעייה הייתה שחלק מהפריטות בכלל לא ידעתי איך אני מבצע אותן אבל זיו התעקש ולא היה עוזב אותי עד שיצאה לו פריטה שנשמעת אותו הדבר. השיר האחרון שניגן לי, ונידמה לי שניסינו גם לנגן ביחד, היה"ערב מול הגלעד" של אריק אינשטיין.
הסיפור השני התחיל כשנסענו לחתונה של נירית מהכיתה שלנו. החתונה התקיימה בקיבוץ ניר-עם. לי היה אוטו מהתנועה, וכאוטו עם דלק חופשי היה נחשב להטבה רצינית לאחר שהשתחררנו מהרכבים הצבאיים.
עם תחילת החתונה, שם לי זיו יד על הכתף ואמר: "אין לך ברירה אתה נוסע איתי הערב לעוד חתונה בכפר סירקין, של ידידה. נצא בסביבות שמונה וחצי".
יצאנו בסביבות שמונה או שמונה וחצי. התחלתי לנסוע די מהר בסיבובים של כביש ניר-עם, אשקלון, ואז זיו אומר: "אנחנו ממהרים, אך סע לאט, פעמיים ראיתי את המוות די קרוב ויש מה להיזהר". ואז סיפר על שני המקרים:
אחד, כאשר נסע פעם הצוות (או חיילים אחרים) באוטובוס לאחר פעילות, וכולם נרדמו, ופתאום התעוררו כאשר האוטובוס עף לשוליים.
המקרה השני היה בפריצה במשגב עם. אני זוכר את זיו מספר: "אומנם רק נפצעתי, אבל תאמין לי זה לא היה נעים שיורים עליך". דיברנו עוד הרבה במהלך הנסיעה על כל מיני דברים, אך כשקיבלתי את הידיעה שזיו נהרג, מייד נזכרתי בסיפור הזה ואמרתי לעצמי "זה לא יכול להיות" הרי כבר סיכמתי אתו שצריך להתחיל להיזהר.