רס"ן זיו קולברג ז"ל

אלבום תמונות

לכתוב על זיו.
המון זיכרונות עולים בראשי מתקופות שונות של החיים, והכל מקבל עוצמה חזקה יותר עם מימד הזמן שעבר, הדברים הקטנים והיפים של החיים שחווינו יחד עד הרגע שממנו יש רגשות, ספקולציות מה היה אילו, והרבה כאב.
זיו ואני היינו באותו פעוטון יחד עם נועל'ה ופתי, שלוש ילדות ובן. בפעוטון אני הייתי "החברה" של זיו, ובמשך שנים הייתה לנו מערכת יחסים מאוד מיוחדת של שני ילדים שגדלו יחד בחינוך המשותף עם הלינה המשותפת הקיבוצית של אותם הימים, צמידות של 24 שעות כמעט. זיו היה החזק, המגן, אך יחד עם זאת, עדינות פנימית שלימים נהייתה דומיננטית יותר. כאשר זיו ומשפחתו עזבו את כברי הייתה תחושה שזה לא יתכן, ומקומו הטבעי זה אתנו, בכברי. זיו מייד הרגיע אותנו שאין לו שום ספק שהפרידה היא רק זמנית, וברגע שיוכל יחזור, הבטיח - וקיים.

זיו יצא בתור ילד שובב, וחזר לכברי בתור נער בוגר ואחראי, רציני, שעושה הכל בשקט, ללא רעש וצלצולים, באחריות ובמסירות. שנא לעמוד על במה, להחשף באור הזרקורים, העדיף לעשות ולתרום בשקט, ולכולנו היה ברור שבצבא עם כושר גופני ויכולת אדירה, יחד עם ראש מצוין על הכתפיים, הסיירת רק מחכה לו.
בתקופת הצבא, כל פעם שזיו היה חוזר לשישי שבת וכולנו היינו יושבים ומקשקשים על ארועי השבוע, לא היינו מצליחים להוציא ממנו כלום. יושב בשקט, מקשיב ולא מנדב שום אינפורמציה.
הזיכרון האחרון שמלווה אותי כל השנים מתייחס ליום שבו זיו נהרג.
אני כבר הייתי נשואה לשלמה, ובאותו יום, משום מה, כל היום דאגתי לזיו. שאלתי כל מיני אנשים מה קורה עם זיו, והסתובבתי עם תחושה איומה, עד שלמחרת קיבלנו את הידיעה הנוראה.
עד היום אני שואלת את עצמי האם זו משמעותה של עוצמת הקשר שחווינו בילדותנו.
זיו הפרטי שלנו נולד בספטמבר 1982. היום הוא בן 17, ויחד עם כל ה"זיווים" שנולדו מאז, הוא מהווה את הקשר שלנו לזיו שאיננו עוד.