קורות חיים
בת יהודית ודוד. נולדה ביום כ"א בסיוון תשמ"ב (12.6.1982) ברמת גן. אחות צעירה לעינת אליס ואחות גדולה ליפעת.
מירב הייתה תינוקת שקטה וחייכנית עם לחיים תפוחות. היא נולדה בימים הראשונים של מלחמת לבנון הראשונה (שלום הגליל). אימה סיפרה כי שמה ניתן לה רק בחלוף שלושה חודשים ממועד היוולדה, לאחר שובו של אביה מהמלחמה.
גדלה והתחנכה ברמת גן. למדה בבית הספר היסודי "עליות", המשיכה בתיכון "אורה מודיעים" בעיר וסיימה עם בגרות מורחבת בשפות האנגלית והצרפתית.
מגיל צעיר בלטה כילדה רגישה מאוד עם כישרון כתיבה. בגיל שש כתבה שיר על חלומ? לעולם טוב יותר, ואלו מילותיו: "החלום שלי הוא חלום דמיוני / החלום שלי הוא חלום בדיוני / לו הייתי בכוחי יכולה / ילדים רעבים במזון מזינה / מלחמות ושנאה ברוחי מסירה / אנשים רחוקים אל ביתם מחזירה / גם חולים אנושים ורזים מצילה / אף רעים וקשים באדם משנה / את אור השמש אתן מתנה / לאדם העיוור הסובל מתלאה / וסודות מהנים אספר, אגלה / לילדה הקטנה אגשים משאלה / ובקרב אדם מסירה כל טינה / ולכל המוכים חסרי גג ולינה / לי עצה נכונה, יעילה ושונה / את כולם אקבץ ואשלח לגינה / שם כה טוב וזוהר כקרני הפנינה / אך אני ישנה ולאימי אין עונה / כבר הבוקר עלה בקריאה לי פונה".
מירב הייתה נערה חברותית ואהודה על חבריה. קלילה וכייפית, עם חוש הומור, "שטותניקית" תיאטרלית וסוחפת. חיוך תמידי נסוך על פניה וצחוקה מתגלגל ומדביק את כל מי שבסביבתה. הייתה נעימה ובעלת יכולת הקשבה והכלה, יצרה קשרים חברתיים בקלות וטיפחה חברויות שנשארו איתה גם כשבגרה. היא העריכה חופש ואפשרויות בחירה, אהבה טיפוח ואופנה – אימה סיפרה עד כמה אהבה לבחור את בגדיה בעצמה, עבורה התלבושת האחידה בבית הספר הייתה מטרד.
הקשר שלה עם בני משפחתה היה חם ואוהב ובין האחיות שרר קשר קרוב, הן היו מגובשות וחלקו שפה ייחודית המשותפת להן. הוריה סיפרו כי מירב ויפעת, שפער הגילאים ביניהן קטן ביותר, גדלו כתאומות ועשו הכול יחד. כיבוד אב ואם היה חשוב לה מאוד והיא דאגה רבות לרווחת בני המשפחה, לעיתים גם על חשבון עצמה.
בית המשפחה היה בית מוזיקלי בו חיים ונושמים מוזיקה. אב המשפחה ניגן ושר ומירב נהגה להצטרף אליו, לשיר בקולה הערב ולנגן באורגן. מוסיקה הייתה אחת מאהבותיה - בעיקר מוזיקה ישראלית, נהנתה להאזין לצעירי תל אביב ולאביב גפן וידעה בעל – פה מילים של שירים רבים. "ילדת ירח", תיארה אימה, "הקלילות והזרימה היו חלק בלתי נפרד מהבית".
בשנת 2000 התגייסה לצה"ל ושובצה לשירות חובה מלא במשטרת ישראל (מסלול שח"מ) במשרד קשר במרחב דן. היא ראתה בתפקידה שליחות, ואהבתה למקצוע הביאה אותה להתגייס למשטרה לאחר שחרורה.
ביום 2.9.2002 התגייסה למשטרה ושירתה במשרד הקשר מרחב דן. במשטרה ביצעה שורה ארוכה של תפקידים בתחומי הסיור, התנועה והחקירות. עבדה ביחידת הסיור במשטרת גבעתיים, עברה למרחב דן ליחידת התנועה המשיכה באגף החקירות במרחב דן ובתפקידה האחרון שירתה ביחידת החקירות בתחנת מסובים.
תפקדה במסירות ובמקצועיות מתוך תחושת אחריות גדולה, הקפידה להתנדב ולסייע בכל משימה אליה נדרשה ופעלה מתוך אמונה כי שירות מועיל יקדם עולם טוב יותר. מפקדיה העידו כי הייתה חוקרת סקרנית ואנושית, אוהבת אדם, חייכנית ואהובה על הסובבים אותה.
בשנת 2006 בד בבד שירותה במשטרה החלה לימודי תואר ראשון ב"אוניברסיטת בר אילן".
בשנת 2007 נישאה לדני, אותו הכירה עם גיוס? למשטרה. השניים הקימו זוגיות אוהבת, מלאת חוויות משותפות, טיולים ופרגון הדדי. הם בנו את ביתם בפתח תקווה ונולדו להם שתי בנות: עלמה ורומי. אם אוהבת לבנותיה הייתה, הוקירה את הזמן המשותף איתן.
מירב חלתה במחלה קשה והחלה בטיפולים למיגור המחלה. חוש ההומור שלה, גישתה האופטימית והאנרגיות החיוביות שהשרתה סביבה סייעו לה להתגבר ולהחלים מהמחלה ולהמשיך בחייה בחיק משפחתה האוהבת ובעבודה שכה אהבה במשטרה.
בשנת 2018 התבשרה כי חלתה במחלה בשנית, וכי עליה להתחיל בסבב טיפולים נוסף.
רב-סמל מתקדם מירב סדיס נפלה בעת שירותה ביום ג' באייר תשע"ט (8.5.2019). בת שלושים ושש וחצי בנפלה. היא הובאה למנוחות בבית העלמין הצבאי בפתח תקווה. הותירה אחריה בעל, שתי בנות, הורים ושתי אחיות.
לאחר נפילתה הועלתה לדרגת רב-סמל בכיר.
ספד לה אביה: "מירב יקרה, כבד ליבנו מנשוא. מאז מותך המפתיע מעטים הימים של רגיעה ונחת... לא מעכלים. כל כך קיווינו, רצינו והתפללנו שלא נגיע לתוצאה הנוראית הזאת... הפרידה קשה ולא נתפסת בליבנו... היית מאוד אהובה ונערצת... חייך היו מלאי אושר לצידו של דני אהובך ושתי בנותיך... אהבנו ונמשיך לאהוב אותך לעד".
ספדה אימה: "כמה קשה המילה הנצחה, לבחורה בת 37 שזו אפילו לא מחצית מחייה. שלא מגדלת את בנותיה האהובות, והן עדיין לא מבינות לאן אימא נעלמה. והיא בשמים, שומרת עליהן...
קשה לנו להכיל את החוסר שלך, את לא איתנו בתנו היקרה... מבקשים את סליחתך שלא שמרנו עליך מספיק. אנו משפחתך תמיד נזכור אותך ולעד תהיי נצורה בליבנו, עד ליום מותנו. תודה לך שהיית בתנו".
מפקדה ספד לה: "בתאריך 8.5.2019 בבוקרו של יום הזיכרון, מעט לפני יום העצמאות, כשמדינת ישראל נעה בין עצב לשמחה, ובין שכול לתקומה דפקה על דלתנו הבשורה המרה - מירב חברתנו כבר לא עמנו. התחושה מאותו יום נורא מלווה אותנו... תמונותיה של מירב קופצות לנגד עיניי - מלאת חיים ואנרגיות עם החיוך הענק הנסוך על פניה, חיוך שכולו טוב לב ונתינה אינסופית לסובבים אותה - זוהי מורשתה וצוואתה כאחד, לכולנו. להיות אנשים טובים יותר, מכילים יותר, לצחוק ולהיות שמחים ולא משנה כמה קשה לנו, תמיד לחשוב כיצד ניתן לעזור לאחרים, גם אם קשה ואי אפשר ולא יכולים. אז כדי לתמצת את הכול - פשוט להיות טובים יותר, להיות מירב.
מאז לכתה בטרם עת, דמותה ורוחה עומדים לנגד עיננו ברגעי השמחה והעצב כאחד. הזיכרונות מציפים בנו את תחושת הגעגוע ואת הרצון ללגום עוד רגע קטן ממירב שלנו... דמותה של מירב תישאר חרוטה בזיכרוננו ודבר לא ישנה או יפחית את האהבה הגדולה והערכה שיצרנו יחד כשעוד הייתה איתנו".
ספד סגן-ניצב צחי, מי שהיה מפקדה באגף התנועה: "כמה סימבולי יכול להיות הדבר שהחזרת נשמתך אל הבורא דווקא ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל? זה כל כך מתאים לאופייך, כאילו ביקשת להתחשב בכולם, רק כדי לא להכביד, ולכאוב את לכתך ביום הזה שממילא כולנו בו מכונסים ועצובים. מובן הדבר שנזכור ונתייחד מדי שנה מתוקף השתייכותך לכוחות הביטחון כי לא רק שוטרת טובה היית אלא גם לוחמת מצוינת, אמיצה ונחושה שלא ויתרה כל כך בקלות למחלה הארורה.
דעי כי אם זו בקשתך, הרי שהיא מעט תמימה וסבורני כי לא נוכל למלאה, כי בקרב רבים היית יותר מדי חביבה ועל רבים כל כך אהובה. פשוט לא ניתן וגם אי אפשר שלא לכאוב את לכתך בטרם עת רק פעם אחת בשנה. כיצד בכלל ניתן שלא לדמוע בכל פעם שדמותך צצה ועולה? כי חיוכך הנוגה היה ייחודי ואת כל סובבייך הצליח להמיס הוא ולכבוש. הנחמדות, ההתנהגות האצילית, יכולת ההכלה וההקשבה שאותך כה אפיינה, עוד כשהיית לפני כמעט שני עשורים חדשה במערכת וכל כך צעירה. מירב היקרה בשם חברייך הרבים הנני מודיעך כי בכל יום שעלינו יעבור לעולם אותך נזכור, ואת זיכרונך בקרבנו לעד ננצור ונשמור".
כחצי שנה לאחר פטירתה כתב דני בעלה: "שנת 2019 כמעט מסתיימת... שנה שבה השארתי כל כך הרבה מאחור. שנה שבה הרגשתי שלא אצליח לחיות עוד. שנה שבה עשור שלם של הבאת חיים לעולם בדמות שתי בנות מקסימות, טיולים זוגיים, התפתחות כמשפחה, כזוג, כבעל ואשה הסתיים בפרידה הכי כואבת שחוויתי בחיי, פרידה מהחצי השני שלי. פרידה ממי שגדלה יחד איתי וצלחה יחד איתי וחווינו ביחד חוויות ראשוניות. פרידה משורש נשמתי... תודה על שבע-עשרה שנים של יחד, על שתי בנות מדהימות ועל חצי חיים לצידך".
חברתה כתבה: "חיוכך ימשיך ללוות אותי בכל הגעה לתחנת מסובים, הוא כבר חלק מהמבנה ומהאנשים".
מירב מונצחת בתחנת המשטרה בה שירתה, באתר "גלעד לזכרם" של המשטרה ובאנדרטה לזכר חללי משטרת ישראל שהוקמה במכללת השוטרים בבית שמש.