אמיר מנשה ז"ל

קורות חיים

אמיר, בן יהודית ויצחק, נולד בפתח תקווה ביום כ"ט באב תשמ"ד (27.08.1984). בן זקונים להוריו, אח לטלי ולאופיר.

אמיר התחנך בפתח תקווה, למד בבית הספר היסודי "עין גנים", בחטיבת הביניים "פיינשטיין" ובתיכון "ברנר".

בשנת 2002 התגייס אמיר לצה"ל ושירת כמש"ק בחיל חימוש.

זמן קצר אחרי שחרורו מהצבא החל אמיר ללמוד את מקצוע החשמל במכללת "אורט" בכפר סבא. במקביל הצטרף לאחיו אופיר בניהול העסק המשפחתי שהקים האב, כקבלן חשמל בניין.

בחודש ספטמבר 2010 נשא אמיר את נטלי לאישה, ובני הזוג הקימו את ביתם בפתח תקווה. באוגוסט 2011 נולד בנם רום.

אמיר היה ידוע בחיוך הכובש שלא מש מפניו, ברוחב ליבו ובנועם הליכותיו. הוא היה בן משפחה אהוב, בעל ואב למופת, וחבר מסור שתמיד ידע להיות אוזן קשבת וכתף תומכת לכל מכריו. אמיר הקדיש מזמנו וממרצו לעזרה לזולת, היה אוהב ואהוב על כולם.

מילדותו היה אמיר שופע שמחת חיים, תוסס ומלא בשאיפות לחיים. הוא תמיד היה מוקף בחברים, איתם נהג לבלות וליהנות. אמיר היה חובב ספורט על ענפיו השונים, ובעיקר טניס וכדורגל.

ביום רביעי כ"ח בתמוז תשע"ב (18.07.2012) טסו אמיר ורעייתו נטלי, יחד עם חבר הילדות שלו איציק קולנגי ורעייתו גילת, לחופשת סופשבוע בעיר הנופש בורגס שבבולגריה. אחרי הצהריים, לאחר הנחיתה בבורגס, בעת שהתיירים מישראל עברו לאוטובוס שהמתין להם לקחתם למלון, התפוצץ סמוך לתא המטען של האוטובוס מחבל שנשא מטען חבלה רב עוצמה. בהתפוצצות נפצעו רבים מהתיירים ונרצחו שישה אנשים - חמישה ישראלים ונהג האוטובוס.

בין החללים הישראלים היו גם אמיר וחברו איציק, אשר אחרי שביקשו מנשותיהם להתקדם לעבר האוטובוס עסקו בהנחת המזוודות בתא המטען שלו.

אמיר היה בן 28 פחות חודש במותו. הוא הובא למנוחת עולמים בבית העלמין בסגולה, פתח תקווה. הותיר אישה ובן, הורים, אחות ואח.

בערב הנצחה שהתקיים מספר חודשים לאחר מותו של אמיר, אמרה אחותו טלי: "מאז אותו יום רביעי, ה- 18 ביולי 2012, אנו חיים ונושמים את זכרך, בכל רגע, כל יום, כל היום. אנו חסרים את החום שהרעפת עלינו, את הלב הרחב שהכיל את כולם באהבה ובהבנה, ואת החיוך הממיס והשלווה שבאמצעותם נגעת בכל אחד מאיתנו.

אמיר שלי, כאחותך הגדולה תמיד הרגשתי צורך לדאוג לך ולגונן עליך. בשנים האחרונות התחלפו תחושות אלו בתחושה נעימה כי אתה עומד איתן בזכות עצמך והולך בבטחה בדרך שהתווית לעצמך, וכי אני יכולה אף להישען עליך ולהתייעץ איתך. בשיחות בינינו העלית תובנות וזוויות ראייה שמצריכות גדלות נפש, ואשר בהחלט לא תאמו את ניסיונך ואת גילך הצעיר. לא אחת נותרתי פעורת פה, נבוכה במקצת, אך בעיקר חשתי גאווה גדולה כי אחי הקטן גדל להיות מי שהוא. לשמחתי הספקתי לומר לך זאת, ואני מקווה כי אצליח, ולו במעט, ליישם את אותן תובנות חכמות ורגישות שלך ..."

כתבה נטלי, רעייתו של אמיר: "בסך הכול 4 שנים עם אמיר, אך מבחינתי היו אלה חיים שלמים! לחיות עם אמיר זה אומר לחיות באושר תמידי, כל יום מלא בהפתעות, בחיוכים, בצחוק, בחום ובאהבה אינסופיים ...

אמיר שלי, רציתי להגיד לך כמה אני מתגעגעת, כמה חסר לי החיוך על שפתיך, כמה חסרות לי ידיך החובקות באהבה, הצחוק שהיה מנצנץ בעיניים ומדליק לי משואה ביום אפל וקריר, המילים היפות שתמיד ידעת לומר, במקום ובזמן המתאים. השתיקה השלווה שליוותה את רגעינו היפים והכמוסים ביותר. רציתי לומר כמה אני אוהבת אותך, רציתי לומר כל כך הרבה דברים, אך לפני שהספקתי לומר עוד מילה פרשת כנפיים ועפת רחוק מדי. השארת כאן חלל עמוק, שאף אחד לא מצליח ולא יצליח למלא.

היית מרכז החיים שלי, היית הלב שלי, היית הכול: חבר טוב, אבא, בעל ומאהב. אתה חלק גדול ממני, והחלק הזה כבר לא מתפקד. אתה לא כאן איתי, איני חשה את מבטך מלטף את פני, איני חשה את זרועותיך מגוננות סביבי. בלעדיך זה לא אותו הדבר, כל כך ריק וקר עכשיו, ובתוך חדרי הלב שלי נותר רק זיכרון, זיכרון מלא באושר שלך, בחיוכים הקסומים שלך."

מתוך דברים שנשא לקוח של העסק המשפחתי: "קוראים לי אהרלה ואני גר בבני ברק. אמיר גר בפתח תקווה. אמיר ואני חונכנו בבתי ספר שונים לגמרי, תחומי העיסוק שלנו היו שונים, ואפילו הלבוש שלנו שונה ... משהו מאוד מיוחד חיבר בינינו, והמשהו הזה או יותר נכון המישהו הזה קוראים לו אמיר.

זכיתי כמו עוד רבים בבניין שלי שאמיר הוא זה שעשה לנו את החשמל בבית חדש. בקשות מיוחדות, רצונות מיוחדים ולפעמים אפילו שונים. ואמיר, רגוע, שליו, עם סבלנות וחיוך כן. הייתה זו פשוט זכות לפגוש את האדם שלבש חיוך שכזה.

כל בוקר בתפילה אנחנו אומרים 'לעולם יהא אדם ירא שמים בסתר ובגלוי ודובר אמת בלבבו ...' וכבר אמר אחד הצדיקים ש'לעולם יהא אדם' זה כלל חשוב שיביא אותך שתוכל להיות ירא שמים, אבל קודם כול ... לעולם יהא אדם! קודם כול תהיה בן אדם בהליכות, בהתנהגות, ביחס לאדם כאדם באשר הוא אדם.

כזה היה אמיר, אדם מדהים, נותן שירות מדהים, והייתי קורא לזה אפילו תופעה מדהימה.

את הדבר המדהים הזה, את האמיר הזה, קיפד חתך וגדע מחבל מתאבד. יצורים כאלה התורה קוראת להם: 'פרא אדם'. בדיוק האנטי תזה (ההיפך המוחלט והגמור) של אמיר. פרא אדם! הפרא אצלו זה לפני האדם (אם אפשר לכנות אותו כך בכלל ...)

את כל זה הפרא הזה ביצע מסיבה אחת, היותו של אמיר יהודי".

דודו של אמיר, שלום בוכריס, כתב שיר לזכרו: "פיגוע חבלני בבורגס, הודיעו במהדורת החדשות / על פיצוץ של אוטובוס, העולה בלהבות / ואתה אמיר נלכדת לתוך האש והתופת, ותמרות העשן / ובסערה עלית השמימה, כמו מלאך בלבן.

וכשתתייצב שם למעלה, לפני בורא עולם / שאל למה ומדוע נקראת מוקדם / השארת את כולנו בוכים וכואבים / עם בדידות ועצב, ולבבות דואבים.

הלכת מאיתנו צעיר ובטרם עת / אך השארת מורשת, שהיא אות ומופת / מורשת של אדיבות ונועם, של שמחה ואהבה / של ענווה ודרך ארץ, והרבה חסד ונדבה.

הקסמת את כולנו בחיוך הביישני והמעודן / מתוק ועסיסי היה, כיין נושן / ומעצמך לא מעט הקדשת, והענקת לאחרים / ומזמנך הפנוי, בסתר לנצרכים / כמו לחולים בשניידר, במחלקת הילדים / שתרמת וחילקת הפתעות וממתקים.

ועל כך יכולים אנו להישבע ולהעיד / שמעולם לא ידעת את ה-לא להגיד / משפחה וחברים בחברתך רצו לשבת / כי אצלך תמיד מצאו גם אוזן קשבת / שאפתן גדול היית, ומלא בתוכניות / ולולא המוות שפגשת, נועד היית לגדולות.

ומהיכלי השכינה שבגן עדן, שם במרום / שמור והתפלל על אשתך נטלי, ועל בנך רום / ועל טלי ואופיר, האחים האוהבים / ועל אבא ואימא, שאליך מתגעגעים.

בדרכך נצעד קדימה, לך היום מבטיחים / כי במותך ציווית לנו את החיים / אתה חלק מאיתנו, ונמצא בתוכנו / ולנצח תישאר עמוק בתוך ליבנו / ועתה לך ותנוח על משכבך בשלום / ותופיע מדי פעם, עם חיוך, בחלום".