טוראי אזמרהו אמיר דסה ז"ל

קורות חיים

בן טרו (יפה) וסליי (שלמה). נולד ביום ט"ו בכסלו תשמ"ד (21.11.1983) בעיר צילג'ה שבאתיופיה. אח לאברהם, למלם, סיסאי, אלמז, וובנך, הבתם וחיים.

כשהיה אמיר בן שנה עלתה המשפחה לארץ והתיישבה בפתח תקווה. הוא החל את לימודיו בבית-הספר היסודי 'נצח בנים', המשיך לחטיבת-הביניים 'במעלה' ולתיכון 'עמל א'' בפתח תקווה, אותו סיים בהצלחה והוסמך כמכונאי רכב. נוסף ללימודים היה אמיר פעיל במתנ"ס השכונתי, בגדנ"ע ובתנועת 'בני עקיבא'.

אמיר, 'אדי' בפי חבריו, היה צעיר חייכן ושמח, מלא שמחת חיים. בעל קסם רב ולב זהב, נעים הליכות, שרדף שלום ואהב את הבריות. "היית יותר מחבר," סיפר חברו שמואל, "היית גם אח שתמיד אפשר לפנות אליו, בכל מצב ובכל שאלה, והיינו יודעים שהתשובה תהיה חיובית."

אמיר אהב לרקוד ולבלות עם ידידיו, ויותר מכל אהב מוזיקה - בכל הזדמנות נהג להאזין למוזיקה מכל הסוגים, ליהנות מהצלילים ומהקצב. בחופשות אהב מאוד לטייל בארץ, טיולי ג'יפים או טיולים רגליים עם תרמיל על הגב, והרבה לעסוק בספורט בטבע - רכב על סוסים ועסק בסנפלינג ובאומגה.

אמיר אהב מאוד את המדינה והאמין בדו קיום ללא הבדלי צבע, גזע או מין.

בחודש דצמבר 2002 התגייס אמיר לצה"ל, והחל לשרת בחיל-השריון, בבסיס בדרום הארץ.

ביום ל' באדר א' תשס"ג (3.3.2003) נפל אמיר בעת מילוי תפקידו והוא בן עשרים. הוא הובא למנוחות בבית-העלמין הצבאי בסגולה, פתח תקווה. הותיר אחריו הורים ושבעה אחים ואחיות.

כתב אלון, חברו של אמיר: "שתדע שאני אוהב אותך כמו שלא אהבתי ולא אוהב הרבה אנשים. העוצמה שאהבתי אותך תישאר שמורה, ולא תינתן לאף אחד אחר... תמיד ידעת להצחיק, ולגרום שמחה לכל מי שרואה אותך."

כותב אבי, חברו ליחידה: "אני תמיד אתגעגע אליך, ואני לא יכול להמשיך בלעדיך/ אני יודע שאתה מלמעלה מסתכל, את האובדן אינני יכול לעכל/ אז בתקווה שאראה אותך בעתיד, אני אזכור אותך תמיד."

כותבת רחל, חברה של אמיר: "אני מקווה שטוב לך שם למעלה כמו שהיה לנו פה למטה, ושתדע שתמיד נזכור אותך ואת החיוך המקסים שלך. היית יקר לליבי, לכן זה כל כך קשה להאמין ואני רוצה שתדע שתמיד אזכור אותך ורק לטובה... הייתי רוצה שתישאר, כי חסרונך כבד ומורגש. אז שתדע שתמיד יהיה לך מקום בליבי ומחשבותי, ותודה שהיית אתה ועל כל מה שעשית לי ולחברה כולה."

שמואל, חברו של אמיר, כותב: "אני יודע שאתה בגן עדן מסתכל למטה ומחייך את אותו חיוך נודע ומקסים ששבה את לב כולם. אני נזכר תמיד בחוויות שעברנו יחד, מהמסעות של 'בני עקיבא', לקד"ץ ובחזרה לשכונה. תמיד ידעת לחייך ולעשות שמח לאנשים שהזדקקו לזה. שתדע שלעולם, אבל לעולם, לא אשכח את שמחת החיים שהשרית בשכונה ובכולם."

כותבת שלי, חברה של אמיר: "איך אני יכולה לתאר את אהבתי אליך, ואת הערכתי אליך מכל ליבי, ולתאר את ההרגשה שלי עכשיו כשאתה כבר לא איתנו. מה נעשה עכשיו בלעדיך ובלי הצחוקים? ...אני מרגישה את החיסרון שלך ואת כל הרגשות שלי כלפיך... אוהבת, מתגעגעת, חושבת, חולמת והכי הכי חולה עליך בעולם."