17.11.1943
... יש לי מזל משונה. תמיד אני מחכה למכתב מהבית עד שלבסוף נמאס לחכות ואני כותב, ולמחרת, אני מקבל מכתב מהבית... אני ממשיך במסורת הפתח-תקואית והיא - טיול בכל הזדמנות (כאן זה בכל שבת). בשבת שעברה הייתי בסג'רה... השבוע אני עובד במשתלה ולמדתי כבר הרכבת עין... בערב אנו עסוקים בספורט כמו: כדור עף, פינג פונג, ובוקס. יש לנו כאן כפפות טובות ובדרך כלל אין מרגישים כאב מהמכות, אלא שהן מחממות...
אצלינו עדיין לא ירד גשם והשמיים בהירים כל הזמן... מה גובה המשתלה? בקשר לחלוקת האדמה - האם היא נמצאת ע"י מגרש סיום הקטיף? מה מספר הביצים? אצלינו ההטלה ירודה מאוד. מכל שבע מאות התרנגולות מקבלים לכל היותר 160 ביצים ליום..."
21.11.1943
קבלתי היום מכתב מאריה שבו הוא מודיע לי שעבר לחיפה לגור. אבל הוא שכח לכתוב לי איך מגיעים לנווה שאנן... בעוד 4 שבועות אגיע הביתה. הייתי רוצה לדעת באיזה יום היום הולדת של אבא כך שאוכל לבוא בדיוק ליום ההולדת...
... באשדות קבלנו ארוחת בוקר ואח"כ לא יכולנו לזוז. בכל זאת נעים היה יותר לשבת בחדר האוכל בפוריה מאשר בחדר האוכל באשדות ששם לא מכירים איש את רעהו ויש רושם שאתה יושב במסעדה קואופרטיבית בירושלים והנשים כולן יושבות לבושות מהמודה האחרונה ואינסטלציה על הראש. הרושם באשדות הוא של עיר יותר מאשר של קיבוץ. מאשדות הלכנו למנחמיה וטעינו בדרך לכן נאלצנו ללכת כחצי ק"מ לאורך הירדן עד שהגענו לגשר עליו ושם עברנו צד השני. כשעלינו לאם זריד ראינו למטה חתונה ערבית וערבים רוקדים דבקה. אבל לא רצינו לגשת היות והיינו באמצע ההר...
28.11.1943
בשבת זו הפעם הראשונה מאז באתי הנה שלא טיילתי... אוסרים עלינו לטייל מפני שבשבוע שעבר הלכו 4 חברה מעפולה לכדורי בשבת בלילה והגיעו ב-10.5 בלילה, בו בזמן שהרשו להם לחזור לפני שיחשיך. לכן יצאה גזירה על כולנו...
בליל שישי היתה כאן שיחה של קאם (כאן לא רגילים לקרוא למורים בשם מר - אלא בשםהמשפחה שלו) על בעיות וסיכויים בנגב. הוא היה במשך יומיים ברביבים ומסר רשמים משם ואת מה שהספיק לקלוט משיחות עם ערבים ואנשי משק. הרצאתו היתה מעניינת מאוד גם לנו האליפים שאין לנו מושג רב בטיב הגידולים האפשריים שם. כנראה ששם השאלה העיקרית היא מים ושבעזרת מים אפשר להפוך את אדמת עסלוג' לגן עדן ואותו דבר את דאר אדמות הנגב... הלימודים כאן דורשים לימוד רב. מה שלמדנו כאן במשך חודש, לומדים במקום אחר כחצי שנה...
ולאורה - לפני שבוע היתה לך יום הולדת ורציתי לברך אותך אבל הייתי עסוק מאוד ולא יכולתי לכתוב. לכן אברכך הפעם ואני מקווה שזה לא יפריע להגשמת הברכות: הנני מאחל לך שתהיי תלמידה טובה ובת טובה. תשמעי בקול אבא ואמא ואז בודאי שתגדלי ותפרחי ותהיי בת עברית הגונה בארץ ישראל. והעיקר, שתצליחי בדרכיך ותהיי מאושרת בחייך...
30.4.1945
החלטתי להפר את השתיקה שבינינו ולכתוב לך... ביום חמישי הייתי בבית... ונזדמן לי לקרוא את מכתבך. אני חושב שאם אציין את המכתב הזה כמכתב הארוך ביותר ודאי תזכור אותו. כי בודאי כמוני אינך אוהב לכתוב הרבה.
הזכרת אותי וקבעת את דעתך: עלי ללכת... אם דעתי היא שעלי להתגייס אין זה אלא מפני שהמצפון שלי לא יתן לי לחזור הביתה כאשר הכל מסביבנו מגויס ובזמן שהדם תובע נקמה או לפחו עמידה על המשמר. על עתידי חשבתי הרבה ובהתחלה חשבתי לחזור הביתה כי המצב בבית קשה ואינני יכול לתאר שאעזוב את הבית כשהוא בודד ונופל.
אבל בפורים ובפסח דיברתי עם אבא ואמא והם אמרו לי שמבחינת המצב הכלכלי יש באפשרותי ללכת. הם רק מעוניינים בעתיד נוח בשבילי ומוכנים להכניס אותי כשותף למשתלה.... אני רואה את הגרעין כפתרון וכנראה שאליו אלך...
שלום לכם,
את מכתבכם קבלתי עוד בשבוע שעבר אבל לא עניתי עליו. כי לי לכשעצמי אין מה לספר לכם חדש ודחיתי את כתיבת המכתב מיום ליום שמא ימצא לי בינתיים מה לכתוב. אבל הרבה לא מצאתי והחלטתי לשים לב לדחיות וישבתי לכתוב.
אני שמח מאוד שמשתלת גאולה כמעט חוסלה ואני מקווה כי גם יתר המשתלות תמכרנה. במכתבכם הבא כתבו לי מה נגמר עם הפרי. אם הכל נגמר ברווח ואם לא.
כאן תמיד עובדים בקצב מהיר חד גוני. מזג האויר בימים האחרונים נעשה קר ואני הולך היום עם סוודר. כנראה שההבדל בטמפרטורה השנה בין הקיץ לחורף אינו גדול.
תסלחו לי על הכתב המטושטש כי העפרון איננו טוב. וטוב ממנו לא מצאתי.
יעקב
מתוך הספר "משפחה ישראלית"
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח