סרן יעקב יענק'לה ישראלית ז"ל

קורות חיים

יעקב (יענק'לה) בן שושנה (נכדתו של הרב א.ל. פרומקין, מחלוצי פתח תקווה) ונחמיה, נולד ביום כ"ד בטבת תרפ"ח (17.1.1928) בפתח תקווה.

שני דברים השפיעו מאוד על אופיו ומהלך חייו: א. היה הצעיר משלישיה מאוד מלוכדת. ב. משלח ידו של האב ומקום המגורים.

יענק'לה היה בצעירותו הקונדס של המשפחה. טפס על כל עץ וגג, שחה בכל מקוה מים, והיה ראש וראשון לכל תעלול אפשרי. בו בזמן היה ילד מאוד אחראי. דאג לפרה ולבעלי הכנף שבחצר, בהגיע תורו הלך בערב לכבות את המשאבה בבאר שבפרדס וכד'.

חיבב את העבודה החקלאית בגינת בית-הספר ובמשק הוריו. בן 13 חינכו אביו במצוות ההגנה. אחרי שסיים 6 כיתות בגימנסיה "אחד-העם", שהיה מטובי תלמידיה, עבר ללמוד חקלאות בבית-הספר על שם כדורי לרגלי התבור. במכתבים להוריו שידל אותם שישפיעו על צעירים אחרים שגם הם יבואו ללמוד שם, כי "לא יתחרטו". בבית-ספר זה היה מהפעילים למען הקרן הקיימת לישראל ובטיולים להכרת הסביבה. ב"המכבי הצעיר", בו שימש כמדריך, היה מראשוני הדורשים והעושים למען הגשמה חקלאית והיה חבר גרעין "הסוללים".

בשנת 1945 יצא להכשרה מגויסת של "המכבי הצעיר" במסגרת הפלמ"ח בגבעת חיים. כחקלאי מלידה מצא לשון משותפת בינו ובין חברי הקיבוץ בענייני מספוא וחצירים, שהצטיין בהם הלכה ולמעשה. אם כי הפיקוד על אחרים לא היה לפי רוחו, נאלץ לציית למפקדיו, שעמדו על סגולותיו ושלחו אותו לקורס מ"כים ואחר-כך מ"מים. אך גם בהגיעו לדרגת קצין ידע לשמור על פשטות הליכותיו ועל היחס החברי אל פקודיו ונתחבב עליהם מאוד.

בתקופת המאבק נגד הבריטים השתתף בפעולות שונות. השתתף בפעולה ב"ליל וינגייט" בחוף תל אביב, פעולה אשר נועדה להוריד את מעפילי "אורד וינגייט" לחוף. בפעולה נהרגה ברכה פולד בהתקלות עם הבריטים. דודתו צפורה שגרה אז בתל אביב הצליחה לחלץ אותו מהמצור והחיפושים בתל אביב אחרי משתתפי המבצע, ולוותה אותו לבית ההורים בפתח תקוה.

נאסר ב"שבת השחורה" (29.6.1946) והיה עצור 7 שבועות בלטרון. אחרי שחרורו שינה כמה פעמים את שמו תוך כדי המשך פעולותיו בגבעת חיים (בהכשרת הפלמ"ח), בית הערבה, מעלה החמישה ועוד.

בראשית נובמבר 1947 קיבל חופשה ממושכת כדי לעזור להורים במשקם. בעת ההכרזה על חלוקת א"י ב-29 בנובמבר היה מודאג מאוד מההשלכות הבטחוניות על הישוב בארץ. כבר למחרת נסע לתל אביב והתייצב ב"בית האדום" כדי ליצור קשר עם מטה הפלמ"ח. יומיים דחו אותו ללא תשובה, וזאת כאשר הגרעין של פלוגתו, העמוסה תפקידים בשמירת יישובים והגנת דרכים - התבלט בחוסר מפקדים. ביום השלישי ארז את חפציו והצטרף על דעת עצמו לשיירה שעלתה לירושלים. בערב גשום הופיע ינקל'ה בפתח צריף המפקדה בקרית ענבים, אף כי חופשתו לא תמה. לשאלה מאין ידע שזקוקים לו, השיב בענווה ביישנית: "מה אתם חושבים, חברי נלחמים ואני אשב בבית?".

הוא התמנה למפקד המחלקה במעלה החמישה. מאז הדריך את אנשיו וחינכם להתגבר על סכנות וקשיים, בלי תלונה ולהילחם במסירות. הוא ניהל בהצלחה התקפות שונות, פשיטות-הטרדה לכפרים דיר-איוב ויאלו, כדי להכריח את האויב להפריש כוחות להגנת יישוביו ולגרוע מכוחותיו מהטרדת התחבורה העברית. מאחת הפעולות באזור שער הגיא בושש לחזור עם כיתתו, ובעוד קציני-הקשר שלנו מנהלים משא-ומתן עם האנגלים לחפש אחריהם ולהצילם - חזר יענקלה עם כל אנשיו, ורק אחד מהם פצוע קל.

אנשי היחידה נהגו לצאת לפנות בוקר ולהחזיק משלטים בהרים לאורך הדרך כדי לאבטח את הדרך לירושלים. בבוקר כ"ד שבט תש"ח, 25 בינואר 1948, הקדימו אותם אנשי הכנופיות של עבד אל קאדר אל חוסייני, שיצאו מהקאסטל, והפתיעו את אנשי היחידה בפיקודו של יענקל'ה. חילופי האש נמשכו מספר שעות. בינתיים הגיע כוח של הצבא הבריטי, שמנע מתגבורת להגיע או להגיש עזרה רפואית לכוח שנלכד בשולי הואדי.

בחילופי האש עם הצבא הבריטי נפגעו מספר לוחמים וביניהם החובש. יענקל'ה נפגע מפגיעת רמון, כנראה במכת האש הראשונה.

בקרב זה נפלו עשרה לוחמים ובהם יענקל'ה וסגנו יונתן ברוזה. העשרה נקברו יחדיו, בו ביום, בשורה אחת בבית הקברות הצבאי בקרית ענבים. כל ההורים עמדו על כך שיקברו זה לצד זה. כפי שהיו בחייהם ובמותם.

"מת כגיבור" - אמרו הוריו בקבלם את ההודעה על נופלו, וכן צוין בפקודת היום:"המפקד רב הכשרון והאומץ".

בכינוי יענקלה נתקדש זכרו במחלקה.

אחרי נופלו הוענקה לו דרגת סרן.

אחיו אריה נפל בשמירה על קו המים בנגב ביום 27.9.1948.