טוראי עמנואל לנדאו ז"ל

אלבום תמונות

קטר ענק מתנשף ומשקשק, מושך אחריו שורה ארוכה של קרונות מערבה. העיר ט' כבר מזמן נשארה מעבר לאופק. מאות ראשי ילדים, המצטופפים בחלונות, תולים מבט אחרון בנוף שדות אין סופי של ארץ הגזירה והסבל, הארץ שיחד עם גרמניה ההיטלראית הפכה לסמל הדיכוי והעריצות, קבר המוני לאנשים מיוסרים ומעונים - על לא עוול בכפם - שמתו מרעב, או מטיפוס ודיזנטריה. הגוף התשוש לא היה מסוגל לעמוד במחלה כלשהי ואיש מאתנו לא ישכח את רחובות סמרקנד הגדושים בתהלוכות הלוויה.
עצב שורר בקרונות. עצב הפרידה מקרובי משפחה. מי יודע, אולי לא נפגוש אותם שוב לעולם. כאב הניתוק ודאגה כבדה לגורלם של הנשארים ממלאים את המחשבות. אך גם שמחה שורה בקרונות. שמחתו של אדם שיצא לחופשי אחרי שהיה כלוא זמן רב, תחושתו של נשר, שפרץ מכלובו ומתחיל חיי חופש חדשים, הרגשה מופלאה שאין מלים לתארה. העצב דוכא אחרי מאבק קצר, אם כי אולי לא לזמן רב ופינה מקום לשמחה וצהלה. אוכל לשובע, צנימים, בשר מקופסאות, חלב ואפילו קצת מותרות כמו שוקולד ויין - כל אלה משפרים את מצב הרוח. נושאי השיחות הן אך ורק התכניות לעתיד. איש לא מזכיר את העבר הקודר. היה ולא ישוב עוד. המשאלה הגדולה ביותר היא הרצון לעזור להורים ולקרובי המשפחה. כשנהיה כבר "שם" נוכל לסדר את הכל. יישלחו מברקים והודעות וכבר בשבוע הראשון יידעו כל הדודים והדודות באמריקה ובפינות אחרות של העולם על המאושרים שהצליחו לעזוב את רוסיה הסובייטית. ואז החבילות, אחת אחרי השניה, מי בכלל יתחשב בכמה גרושים. הפנייה ללבבות תניב תוצאות ללא ספק. האמונה העיוורת בחוץ לארץ אולי מוזרה במקצת, אך מובנת לגמרי בתנאים כאלה. הרכבת נחפזה קדימה וכל שניה, כל נקישת גלגל מבשרים את סיום ליל הבלהות השחור ואת עליית שחר העתיד.


קטעים מיומנו של עמנואל. היומן נכתב בפולנית על ידו ותורגם על ידי הסופר אורי אור-לב שהיה חברו, בשנת 1999.
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה בבית הפלמ"ח.