סמ"ר אמיתי אלמדון ז"ל

עוד 5 דקות ישיבת סגל" צועק מ"כ",
"כולל מכי"ם".
מתייבש אני ומהר.
עוד 4 וחצי דקות.
רץ מהר לאכול ומתלבש.
עוד 4 דקות.
מתלבש ושואל האם יוציאו אותי הביתה
עוד שבועיים -
כדי שאוכל לראות את סבי וסבתי
שהגיעו מצרפת?
האם ירבו לחיות? וכיצד אתמודד עם המוות?
עוד דקה.
קושר שרוכים.
עוד חצי דקה.
לוקח נשק, מחסנית, קלסר ושעון.
עוד עשר שניות.
נכנס למשרד, מתיישב ומסדר את השעון.
עוד שניה.
נסגרת הדלת!
המ"פ שואל את הממי"ם אם כולם נמצאים.
השעון רץ...
רבותי, הייתה היתקלות בלבנון!
השעון רץ...
הגדוד נתקל בחוליית מחבלים!
השעון ממאן להפסיק.
מפקד הכיתה נהרג מפגיעת צלף בראש!!!
מי??
לא! לא! רק לא מישהו שאני מכיר.
מ"כ נהרג בכרכום!!!
דממה.
ממחזור נובמבר 94!
לא! לא! לאאאאאא!
"שמו, "אמתי אלמדון".
השעון פסק מלכת.
הלב הפסיק לפעום.
והרעד החל לעבוד שעות נוספות...
מאגרי הדמעות,
ששמרתי לרגע הזה -
רצו לפרוץ את הסכר.
הסכר - שהיה בנוי מסוכר נפרץ!
לאוהל פוסע אני- ממאן להאמין.
עד כה לא נתקלתי במוות מקרוב.
כיצד זה קרה שההתמודות הראשונה
עם המוות קורה עם חבר,
החבר בן 19 וכמעט בן 20
חבר למסלול!
מסלול שלם של הכשרה והכנה -
הכנה לרגע הזה -
לרגע ההודעה.