סרן אריה ישראלית ז"ל

אי שם בנגב, 17.6.1948
יקירי,
כשאני מקבל את מכתביכם, אני מנסה להבין מהם אם אתם מתרשמים ממכתבי, כי דבר זה מדאיג אותי במידה לא מעטה. לעתים אני כותב מכתב בחפזון, לא כמו כעת, כשאני יושב בערב אחרי המקלחת ואוכל בחדר - וזמני בידי. לעתים עלול הטייס לברוח כל רגע ואני ממהר, וכמובן שאז קשה לי לברור ולנפות את דברי, ולכן חשוב לי לדעת איך אתם מתרשמים מהם. כשאני קורא - למשל במכתבך, אמא - פיסקה מעין זו:"הנני מתארת לי את הקשיים שבחיי הבחורים בנגב בכל המובנים", אני מרגיש רגש בלתי נעים. מנין לכם כי יש קשיים אצלנו? ואם יש - האם אתם מתארים לכם מה הם? יש לי הרגשה שאתם חושבים שאנו חיים במדבר, ברעב ובצמא ובסכנות מתמידות והרגשה על מחשבה כזאת מרגיזה כי היא היפוכה של המציאות. נכון שיש אנשים שחושבים שאם אין קולנוע הרי זה קושי - אך רדיו יש, ספרים יש ותקליטים יש. יש אנשים שחושבים שאם אין אוכלים עגבניות הרי זה קושי - אך ביצים יש ובשר יש ולחם יש. יש החושבים שאם אין אפשרות לנסוע לתל אביב הרי זה קושי - אך תנאי המגורים כאן טובים מאוד. אני גר בצריף בעל תקרת סילוטכס וקירות מצופים דיקט ורצפת עץ חלקה. שנים אנו בחדר (גם השני מהנדס). לרשותי מנורה טובה, אם כי מנורת נפט, שולחן, כסאות איצטבה לספרים, מעין ארון. החדר נקי בדרך כלל, כי אני מנקה אותו. סופות אבק כמעט אין, ואם גם יש כאלה, הרי אין זה מפריע כשיושבים או ישנים בחדר סגור. מזג האויר בכללו נהדר כאן, ואם יש ימים חמים לעתים - הרי זה סוף סוף יוני, וגם אצלכם ודאי חם. מים לשתיה יש לרוב. יש ימים שאני מתקלח שלוש וארבע פעמים - ובכן מה כאן הקשיים? אתם יכולים להיות בטוחים שאחרי יום עבודה כאן, אני עייף פחות מאשר אחרי יום שרטוט או נסיעה לתל אביב וחזרה. וכאן אין הומור ואופטימזם. כל הנ"ל הוא אמת ואמיתה ולא רק אצלי אלא אצל כולם. כמובן שאפשר למצוא גם חסרונות, אך אין אני רואה כל סיבה למה תחשבו אותנו למסכנים יותר משאנו באמת. ועוד: נכון שאנו מנותקים מגוף הארץ, נכון שהנגב הצפוני סבל קצת מהרעשות, אך מה הקשיים אצלנו, כשלא ראינו אף אוירון אחד חוץ מהפרימוסים שלנו, וכשהערבים בסביבה פוחדים מאתנו פחד מוות ומתיחסים אלינו כמו שהתיחסו ערביי פג'ה, למשל, ליהודי פתח תקוה לפני המאורעות. במשך כל החודש שאני כאן לא הייתי במקלט אף פעם ולא שמעתי שום אזעקה - ובכן מה הקשיים?

אי שם בנגב, 26.6.1948
יקירי,
אגב מצאתי בו (בבורלא) כמה שורות קולעות ורשמתי אותן:"דע, אתמול לא ישוב לעולם./מחרים באים, שמע קולם./היכון, היה בין מחוללם/פן תעמוד מחוץ לגבולם".
אני מהרהר: האם יש בכך משום "קרייריזם", בזה הפחד להישאר "מחוץ לגבולם" במקרה שלא נהיה "בין מחוללם"? או שמא זהו הצו, הגורל, היעוד והמטרה שלשמה נוצרנו - לדאוג למחרים הבאים!
לעתים אני מהרהר אם אין בכך אגואיזם מסוים מצדי שתפסתי תפקיד המזדהה כמעט לגמרי עם עבודתי הציוילית בעבר ובעתיד, ביחוד כשאני נפגש עם חברים שנעקרו לגמרי ממסלולם, הועברו למשלח יד אחר ושונה לגמרי, ולעתים (וזה הרוב) אני צוחק להרהורים אלה. סוף סוף תועלת אני מביא בכך, ואם אחרים לא הצליחו להתאים מסלוליהם, מה אני אשם? ייתכן כי לו היה איש צבא בתפקידי לא היה מרשה לאנשי גבולות להשקות את המטע, ומפני כן בלבד יש הצדקה להיות כאן. אחרי ככלות הכל, נהג בעבר נשאר נהג כעת ויישאר נהג בעתיד - ולמה לא אהיה אני כמוהו?

אי שם בנגב, 16.8.1948
יקירי,
לילות שלנו, אין דוגמתם בשום מקום בארץ. וביחוד לילות ירח. למעשה הירח הוא אותו ירח הזורח גם על הירקון, והשמים הם אותם שמים הפרושים גם על פרדסי פתח תקוה, אלא שהרוח הצחה, הלחה, מעין רוח של חוף הים, בלי סרחון בתי הקפה, המרחב, צבעי הקרקע השונים מחריש לשלף ומחורשה רחוקה לבוסתן (יש כאן גם כאלה), ועל הכל - הרגשת ההתקדמות כשיושבים על המכונית הנעה בתוך המרחב - אלה אין למצוא אצלכם! את אלה הרגשנו במקצת בגת, כשהיינו במחנה העבודה. אף שם אין גבעות וואדיות ואילו כאן השטחים כשולחן או אפילו גבעות החול הבלתי גבוהות - גוון אחר ו"מרגש" אחר להם.

מתוך "גווילי אש"

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח