בס"ד
יושב וכותב אליך...
מנסה לכתוב על מוטי, משונה, שום משפט לא נראה לי. כל משפט נראה לא נכון, לא אמיתי.
אני פונה אליך וכותב לך, מתחמק מידי פעם "ממכת-אגרוף" שאתה עומד לתת לי על ביטוי מצחיק שאני משמיע או נהימה משונה, מגניב מבט ונזהר מפני "הלשון שבחוץ" שפירושה - מזימה חדשה שלך.
אני מנסה לקלוט דברים שאמרת בשעת לימוד משותף שכולו חויה.
נתקל בך מידי פעם בבית הכנסת, או במעגל ריקוד סוחף. ומשונה, אתה איננו, אך בכל זאת קיים.
אני מנסה לישם דברים שאמרת כאילו אתה אומר בהווה ואולי בגלל זה, לא יכול לכתוב עליך.
כל משפט מתחיל ב"היה", אצלי זה עדין לא נתפס, לא מעוכל דיו. כי אם אתחיל ב"היה", הרי שכל מלה תקטין מגדלות האדם שכל-כך יקר, כל כך קיים ובכל זאת איננו. זוכר את כיתה ח' שלך ואת הסיפור שלי על הישיבה?
ברעיונות משלימים אנו אחד את השני ובחברות, צועדים כמעט ביחד, אתה אחרי, לישיבה, להדרכה. אפילו למחשבה על הערבים אתה מסכים עם דעותי. מאוחר יותר, כשאתה ב"ישיבה הגבוהה", אני מתקנא בך לעיתים, ואז אתה טופח על שכמי ואומר: "אתה עוד תגיע לפה" (וזה נשמע בנימת פקודה, החלטי). אתה מתכתב עם חבר ואני מקנא בו. אך אתה לא יודע. הידידות שבינינו אינה מצטמצמת בכתיבת מכתבים, בפגישות ובשיחות, רק מכתב אחד אני מקבל ממך, אתה מאחל לי "שנה טובה" ומסיים את ברכתך "מכל הלב".
זו חברות שצמחה לה מתוך האדמה, והכתה שורשים עמוקים בין טיפות גשם אחרון וריח ניחוח-חציר יבש שנרטב לקול צחוק על חמור, על דמויות "שלנו" שאהובות על שנינו.
חברות שצמחה מקטיף של שסק ואכילת בוסר הפרי, מהכנסת חציר לילה שלם, ואחרי זה ריב חברים שהרי אתה מסרב לקבל כסף מחבר.
חברות של צחוק ועליזות, והשתוללות אמיתית ומאופקת ויודעת גבול.
חברות ששורשיה נעוצים באדמה, עם שורשים עמוקים. זו שצמחה לה כבר עשרים שנה וממשיכה להיות כי הרי "אנחנו שנינו - מאותו הכפר".
יצחק ס.