סא"ל יונתן (יוני) נתניהו ז"ל

יוני - קורות חיים
http://www.yoni.org.il/heb_biogr.htm

יוני נולד ב-13 במרס, 1946, בניו-יורק, בזמן שהוריו, בן-ציון וצילה, פעלו בשם ההסתדרות הציונית החדשה להקמת המדינה היהודית. בן-ציון הגיע לארה"ב מן הארץ, כחבר במשלחתו של ז'בוטינסקי, ובערך כשנה לאחר פטירתו של ז'בוטינסקי קיבל עליו את מנהיגות תנועת הצ"ח בארה"ב. הוריו של בן-ציון, נתן ושרה מיליקובסקי, עלו לארץ ב-1920, כשבן-ציון היה בן 10. סבו של יוני, הרב נתן מיליקובסקי, היה נואם מזהיר שעמל ללא לאות למען התנועה הציונית, כשהוא מטיף לרעיון הציוני ברחבי העולם היהודי - מקצה המזרח של סיביר עד מרכז ארצות הברית. הורי אמו, בנימין וחנה-מלכה סגל, עלו ארצה מארה"ב ב-1911, והתיישבו בפתח תקוה, שבה נולדה צילה שנה אחר-כך.
זמן לא רב אחר יום הולדתו השני של יוני, חזרו בן-ציון וצילה נתניהו לארץ. אביו של יוני עבד כעורך הכללי של האנציקלופדיה העברית, ועם זה המשיך מזמן לזמן את מחקרו בתולדות היהודים בימי-הביניים. המשפחה גרה תחילה בשכונת תלפיות, שבה נולדו אחיו של יוני, בנימין (ביבי) ועדו, וב-1955 עברה לביתה בשכונת קטמון. יוני למד בבית-הספר המקומי "בדרום".
ב-1957 נסעה המשפחה לארה"ב לתקופה של למעלה משנה לצורך המשך מחקריו של האב. כשחזרו לארץ ב-1959, למד יוני בבי"ס תיכון "הגמנסיה העברית" בירושלים. יוני היה תלמיד מעולה ועם זה הצטיין כספורטאי. הוא היה פעיל מאד בתנועת הצופים, שבה נתמנה כראש "גדוד". כשהיה בכתה י"א, נבחר ליו"ר מועצת התלמידים של הגימנסיה. למורת-רוחו של יוני, נסעה משפחתו שוב לארה"ב לשם קידום מחקריו של אביו. הם גרו ב"אלקינס פארק", פרבר של פילדלפיה, שבה לימד אביו של יוני במכללת "דרופסי", בי"ס גבוה ללימודים יהודיים.
למרות קשיי הלשון הזרה וההסתגלות לתנאי המקום החדשים, הצטיין יוני בלימודיו בארצות-הברית. באותו קיץ הדריך, עם קבוצה של חברים שבאו מן הארץ לארה"ב, בני-נוער יהודיים במחנה-קיץ של "יהודה הצעיר".
גיוס לצה"ל

עם סיום לימודי התיכון, שב יוני לארץ. הוא התגייס לצה"ל והתנדב לצנחנים. יוני היה חייל מצטיין, שעבר בקלות יחסית את האימונים המפרכים של הצנחנים, וסיים בהצטיינות את הקורסים השונים. הוא התקבל לקורס הקצינים וסיים אותו כחניך פלוגתי מצטיין. לאחר מכן פיקד על מחלקה בצנחנים. באותה תקופה גברו פעולות החבלה נגד ישראל, ויוני וחייליו השתתפו בפעולת תגמול בכפר "סמוע" שבדרום הר-חברון.
ב-31 בינואר, 1967 השתחרר יוני מצה"ל. עוד לפני כן, התקבל כתלמיד באוניברסיטת הרווארד, ובינתיים, עד תחילת שנת-הלימודים בספטמבר, חזר על חומר הלימודים של ביה"ס התיכון ושקד על קריאת ספרים שונים ומגוונים.
במאי 1967, התרחשו התפתחויות דרמטיות במזרח-התיכון. מצרים סגרה את מיצרי טיראן לספינות ישראליות והעבירה את צבאה לסיני כדי לתקוף את ישראל. מדינות ערב הצהירו על כוונתן להשמיד את ישראל. היה ברור לכול, שבקרוב תפרוץ מלחמה, ויוני, עם רבבות אחרים, גויס לכוחות המילואים. כשנפתחה מלחמת ששת-הימים ב-5 ביוני, 1967, נלחם יוני בקרב המכריע והקשה של אום-כתף בסיני. לאחר מכן הועבר גדוד הצנחנים שלו לרמת הגולן, שבה השתתף יוני בקרבות נוספים. ביום האחרון של המלחמה, בקרב בג'לבינה שבדרום הרמה, נפגע יוני בזרועו, בשעה שהושיט יד כדי לעזור לחבר פצוע. הוא הצליח לזחול אחורנית לקו-כוחותינו, ושם התמוטט. יוני פונה לאחור, ולאחר מכן הועבר לבית-החולים בצפת, שם נותח מרפקו השמאלי. ימים אחדים לאחר מכן נותח שנית בבי"ח רמב"ם בחיפה. לאחר הניתוחים נשאר יוני מוגבל בשימוש במרפקו.
לקראת סוף הקיץ, נשא לאשה את תותי חברתו. החתונה נערכה באמפיתאטרון של הר-הצופים, ששוחרר במהלך המלחמה. זמן קצר אחר-כך נסעו בני הזוג החדש לבוסטון.
יוני נהנה מלימודיו בהרווארד, אבל חש תחושה הולכת וגוברת שמקומו אינו שם. בארץ התחוללה אז "מלחמת התשה" - הן בסיני בחזית הדרומית, והן בבקעת הירדן במזרח - ונוסף על כך, נעשו התקפות המחבלים בתוך הארץ תכופות יותר ויותר. וכך, עם סיום שנת הלימודים, החליטו יוני ותותי לחזור לארץ. הם שבו לירושלים ונרשמו ללימודים באוניברסיטה העברית.
חזור לשירות, ב" סיירת מטכ"ל "
אך יוני הרגיש שאין די בישיבתו בארץ, כשצה"ל היה זקוק באופן דחוף לקצינים בעלי נסיון, ועל כן החליט, באמצע שנת הלימודים, להתגייס מחדש. אחיו כבר שבו ארצה, וביבי היה חייל ותיק בסיירת מטכ"ל ("היחידה"). יוני ביקש להצטרף לסיירת, ומשראה מפקדה את התיק האישי שלו, החליט ללא היסוס לקבלו כמפקד-צוות. תוך זמן קצר, הבחין מפקד היחידה בכישוריו המיוחדים של יוני ובסיכויי קידומו, ועל כן שלח אותו לצבור נסיון נוסף כמ"פ בסיירת חרוב. לאחר חצי שנה של פעולה בבקעת הירדן, בסיירת חרוב, חזר יוני ליחידה כמ"פ. בינתיים התגייס גם אחיו עדו ליחידה, וכך התחילה תקופה של כמעט שנתיים, שבה שירתו שלושת האחים באותה יחידה עצמה. בקיץ של 1972 מונה יוני לסגן מפקד היחידה.

רק שניים מן המבצעים שיוני השתתף בהם באותה עת בסיירת מטכ"ל הותרו לפרסום. האחד התרחש בקיץ 1972, כשיוני פיקד על חטיפה של קצינים סוריים בכירים, שערכו סיור בלבנון. הקצינים הללו הוחלפו בטייסים של ישראל, שנפלו בשבי וישבו זמן ארוך בכלא הסורי. המבצע השני - "אביב נעורים" - היה חיסול ראשי המחבלים בבירות באביב של 1973.
בקיץ של 1973 לקח יוני, שכבר היה גרוש מתותי, חופשה קצרה מן הצבא כדי ללמוד באוניברסיטת הרווארד. במרוצת קיץ זה נתאפשר לו לבלות זמן רב עם אחיו ביבי, שלמד גם הוא באותו זמן בבוסטון, במכללת MIT, ועם הוריו, שגרו באיתקה ניו-יורק, שבה שימש אביו כפרופרסור וכראש המחלקה ללימודים שמיים באוניברסיטת קורנל.
ממלחמת יום כיפור עד מבצע יונתן.
עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים ב-6 באוקטובר, 1973, הופקד יוני על כוח של "היחידה" שנלחם ברמת הגולן. הקרב הידוע ביותר שיוני פיקד עליו במלחמה זו נערך מול כח קומנדו סורי. הסורים נחתו בהליקופטרים סמוך ללנפח, מקום המפקדה הראשית של צה"ל ברמה, כנראה מתוך כוונה לתפוס את נפח. משנודע ליוני דבר הנחיתה, אסף את החיילים שהיו בהישג-יד ומיהר לנוע עמם לקראת הסורים.
לסורים היה יתרון התחלתי בקרב, שכן כשהגיעו למקום יוני וחייליו, הם כבר היו מפוזרים ומוסתרים מאחורי עמדות, ואילו הכח של יוני היה חשוף. למרות זה הצליחו יוני ואנשיו, שמנו כ-30 או 35 איש, להשמיד את הכוח הסורי כולו, שמנה למעלה מ-40 איש. שניים מאנשי היחידה נפלו בקרב זה. מבצע ידוע נוסף מימי אותה מלחמה היה חילוץ סא"ל יוסי בן-חנן, מג"ד שריון, ששכב פצוע מאחורי קוי האוייב בתל-שאמס. במהלך המלחמה, גם עלה ביד יוני למנוע קרב שריון בין כוחותינו; מח"ט השריון יאנוש, שזיהה כוח גדול של טנקים נע מכיוון מזרח לקראת החטיבה שלו, עמד כל רגע לפתוח עליו באש, אבל יוני ביקש ממנו לנצור את האש עד שיתברר שכוח הטנקים המתקדם אינו כוח ישראל שנסוג מן הסורים. משנעתר יאנוש לבקשתו של יוני, התקדם יוני בחשיכה לקראת הכח המתקרב, ולאחר שעמד על טיבו, חזר עם הידיעה, שאכן מדובר בכוח שריון ישראלי. כך נמנע אסון כבד. בזכות מבצעים אלה, ופעולות אחרות שלו בזמן המלחמה, קיבל יוני את אות המופת.
זמן קצר לאחר המלחמה עבר יוני הסבה לחיל השריון, שאיבד קצינים וחיילים רבים בזמן המלחמה. כרגיל, סיים יוני את הקורס כחניך מצטיין, ולאחר מכן הוצב כמפקד מחלקה ב"מובלעת הסורית" המופגזת. פחות מחודשיים אחר-כך קיבל את הפיקוד על גדוד "ברק", שספג אבדות קשות במלחמה. תוך זמן קצר, הפך גדוד זה לגדוד-השריון המוביל ברמה.
ביוני 1975, עזב יוני את חיל השריון וקיבל את הפיקוד על סיירת מטכ"ל. בשנת כהונתו כמפקד הסיירת היה אחראי למבצעים רבים, שרק האחרון מהם הותר לפירסום. היה זה מיבצע הפשיטה לאנטבה, שבה מצא יוני את מותו.
ב-27 ביוני נחטף מטוס אייר-פראנס, שהתחיל את מסלול טיסתו בלוד, על ידי מחבלים ערבים וגרמנים. לאחר זמן הנחיתו המחבלים את המטוס באנטבה שבאוגנדה. נשיא אוגנדה אידי אמין, שתיאם את מהלכיו עם המחבלים, קיבל אותם בזרועות פתוחות. החטופים הוחזקו בטרמינל הישן של שדה התעופה, תחת שמירה של המחבלים והצבא האוגנדי. המחבלים איימו, שאם לא תענה דרישתם לשחרור עשרות מחבלים כלואים, יוצאו החטופים להורג.
ב-1 ביולי, קיבל יוני פקודה לתכנן את חלקה של היחידה במבצע לשיחרור החטופים באנטבה ולהכין את אנשיו לפעולה זו. תפקידה של היחידה היה להשתלט על הטרמינל הישן - כלומר לשחרר את החטופים, להרוג את המחבלים, להילחם בצבא האונגנדי, ולמנוע את הגעתן של תגבורות אוגנדיות למקום, בשעה שהחטופים וחיילים אחרים יוטסו מאנטבה. יוני מיהר לכנס אחדים מקציניו ולהכין תכנית ראשונית. תוך שעות נבנה "טרמינל" מבדי יוטה, והיחידה התחילה בהכנות ובאימונים למיבצע. עם זרימת אינפורמציה מודיעינית חדשה ערך יוני שינויים בתכניתו. במהלך היום העמוס בהכנות, הוזמן יוני לפגישה בארבע עיניים עם שר-הבטחון, שמעון פרס, שביקש לשמוע ממנו את הערכתו בנוגע להצלחת המבצע. יוני הסביר לו מפני מה הוא סבור שהמיבצע יסתיים בהצלחה.
עד הלילה, כבר היתה היחידה מוכנה ל"תרגיל המודל", שנערך בנוכחות הרמטכ"ל. לאחר התרגיל, קיים הרמטכ"ל שיחה עם המפקדים השונים - בעיקר עם יוני ועם הקחצ"ר דן שומרון - כדי לשאול אותם מהי דעתם על סיכויי ההצלחה. בסוף השיחה הודיע הרמטכ"ל לנוכחים, שהחליט להמליץ על המבצע.
למחרת היום, בצהרים, נערכה ישיבה מיוחדת של הממשלה, בראשות ראש הממשלה דאז יצחק רבין. לאחר שהשרים שמעו את הצגת הדברים של הרמטכ"ל, התנהל דיון ארוך, שבסופו הצביעו הנוכחים פה אחד בעד המבצע.
הכוח הישראלי של ארבעה מטוסי הרקולס יצא משארם-א-שייך לכיוון אפריקה. כח היחידה הוטס בשלושה מתוך ארבעת המטוסים הללו, כשאת כוח הפריצה של יוני, שמנה 29 לוחמים, נשא המטוס הראשון. בדיוק בחצות, על פי שעון אוגנדה, נחת מטוס זה בשדה-התעופה של אנטבה. יוני ואנשיו, שנסעו ב"מרצדס" ושני ג'יפי לנדרובר, מתוך מטרה להתחזות לכוח אוגנדי, ירדו מן המטוס ונעו לכיוון הטרמינל הישן, שבו הוחזקו החטופים. תחילה נוצר מגע עם שומרים אוגנדיים, ואחריו התפתח קרב קצר עם המחבלים ועם חיילים אוגנדיים נוספים. המחבלים, ששמרו על החטופים, חוסלו במהירות. בזמן הקרב, נפגע יוני מכדור קלצ'ניקוב בחזהו בזמן שנע קדימה. הוא שכב פצוע אנושות מול אולם החטופים.
נסיונות הצוות הרפואי להחיות את יוני לא נשאו פרי. יוני נפטר בכניסה למטוס הפינוי, בזמן שהחטופים הובלו פנימה. יוני היה היחיד מן הכח הישראלי שנהרג (חייל נוסף נפצע קשה בטרמינל החדש, ושלושה מתוך 106 החטופים נהרגו במהלך חילופי האש עם המחבלים; חטופה רביעית הוצאה להורג למחרת על-ידי אנשיו של אידי אמין).
גופתו של יוני הונחה במטוס הפינוי, שהמריא וטס לקניה. משם המשיך המטוס לארץ. כמעט איש מן החטופים לא ידע שהחייל שנפל, ששכב בחזית המטוס שלהם, היה מפקד הכוח שהיה אחראי להצלתם. יוני נטמן בהר-הרצל, לצד רמטכ"ל מלחמת יוה"כ, דוד אלעזר. אלפים היו נוכחים בהלוויתו. שמו של יוני, שעד אז כמעט לא היה ידוע מחוץ לצבא, נעשה בן לילה מפורסם בכל חלקי הארץ. פעלו, וכן הגיגיו ומחשבותיו - שראו אור בספר מכתביו - הם מקור השראה לרבים בארץ וברחבי העולם.