מראשיתה של המלחמה נאבקו מוסדות ההסתדרות הציונית והיישוב היהודי בא"י עם השלטונות הבריטיים בדבר הקמת עוצבה יהודית לוחמת לצד בעלות-הברית במלחמה בנאצים. אולם, שיקולים פוליטיים עויינים של שלטונות המנדט בא"י שמו לאל שאיפות אלה. רק בספטמבר 1944 הכריזה ממשלת בריטניה על הקמת בריגדה יהודית עצמאית. לשם כך רוכזו הגדודים העבריים בבורג' אל-ערב שבמדבר המערבי: גדוד מס' 1 הובא מאזור תעלת סואץ, גדוד מס' 2 מלוב, גדוד מס' 3 מא"י והתותחנים הועברו מקפריסין.
בראשית נובמבר אותה שנה הגיעה הבריגדה, בפיקודו של הבריגדיר היהודי בנג'מין, לאיטליה והתחילה מייד באימונים אינטנסיביים.
מיום 5 במרס 1945 עד ה-24 נמצאה החטיבה בחזית רונה ולמחרת הועברה לגזרת נהר הסניו, בו נטלה חלק פעיל במתקפה הסופית נגד הצבא הגרמני. אולם, כעבור כמה ימים הוצאה מקו החזית, רוכזה בטרויסיו שבגבול איטליה-אוסטריה-יוגוסלביה ולא נטלה חלק בכיבושה הסופי של גרמניה. משם התחילה לשגר שליחים ליצירת מגע עם שארית פליטת עמנו באירופה.
בסוף יוני אותה שנה הניפו שליחי החי"ל את הדגל העברי מעל מרתף הבירה במינכן. בסוף יולי נעה הבריגדה, דרך אוסטריה, גרמניה וצרפת, לבלגיה ולארצות-השפלה, בהן הועסקה בשמירה על שבויי מלחמה גרמנים. תוך כדי מסע זה ובתחנתה הסופית פיתחה החטיבה פעילות ענפה לעזרת שארית הפליטה והיתה בין הגורמים העיקריים שפעלו ב"בריחה" ובארגון עליה ב' וכן בהשגת נשק ותחמושת לארגון ה"הגנה" בא"י.
בשל הפעילות הזאת, שהיתה לצנינים בעיני השלטונות הבריטיים, שחידשו את מאבקם בציונות, הורה משרד המלחמה הבריטי בתחילת יולי 1946 לפרק את הבריגדה. אף על פי כן עלה בידי החטיבה להשאיר באירופה פעילים בכל תחומי הפעולה הציונית, גם לאחר פירוקה הרשמי.