מאמצים רבים, דמיון ותחבולות הושקעו בניסיונות להתנקש בחייהם של ראשי כוחות הביטחון הבריטיים ושל אישים בכירים המסמלים את השלטון הבריטי בארץ. רוב התכניות האלה לא יצאו אל הפועל או שנכשלו. הנציב העליון, הרולד מק-מייכל, היה יעד לניסיונות התנקשות חוזרים ונשנים; לבסוף הותקפה מכוניתו על-ידי כיתת לוחמים בחודש אוגוסט 1944 ביציאה מירושלים, אך הנציב כמעט לא נפגע. בתקופה מאוחרת יותר (ב-1946) נכשלו גם מספר ניסיונות להתנקש בחיי הגנראל בארקר, המפקד העליון של הצבא הבריטי בארץ.
לשיא הצלחתה הגיעה פעולת לח"י בסגנון זה, כאשר ב-6.11.1946 (כשבועיים אחרי גירוש 251 עצורי לח"י ואצ"ל למחנות במזרח אפריקה) נורה למוות בקהיר הלורד מיון, שר המדינה הבריטי למזרח התיכון (נציג קבינט המלחמה; בשנים 1942-1941 היה שר המושבות ובתפקידו זה נקט עמדות עוינות ליהודים ולציונות וביטא אותן בפומבי; אנשי לח"י ראו בו שונא-ישראל מובהק, שהיה לו חלק חשוב באחריות לטביעת 769 מעפילי הספינה "סטרומה", בסגירת שערי הארץ ובמניעת הצלתם של יהודים מאירופה, ואשר צידד בזכות הערבים על ארץ ישראל).
ההתנקשות זכתה כמובן לתהודה עולמית, ובמשפט שהתנהל בפני בית-דין מצרי היתה למבצעיה, אליהו חכים ואליהו בית-צורי, ולפרקליטיהם המצרים הזדמנות לפרוש קבל עולם את מניעי מלחמתה של תנועת המחתרת העברית באימפריה הבריטית, לגנוב את האימפריאליזם ולתבוע את שחרורם ותחיית עצמאותם של עמי האזור. "שני אליהו" נידונו למוות; עמידתם בעת השפט ובמעמד העלייה לגרדום (22.3.45) עוררה הערצה וכבוד. סטודנטים מצרים ערכו ברחובות קהיר הפגנת הזדהות.
בעוד אשר לח"י ראה בהתנקשות בלורד מיון הישג גדול, פריצת דרך אל דעת-הקהל העולמית וחוליה בשרשרת מיגור השלטון הזר בארץ-ישראל, ראו בה הנהגות היישוב והתנועה הציונית המחשה קיצונית לנזק הנגרם לעניין היהודי על-ידי הפעולות העצמאיות של ארגוני המחתרת "הפורשים" (ראש ממשלת בריטניה, וינסטון צ'רצ'יל, איים בפרלמנט בלונדון, שאם לא יושם קץ לטרור, הרי הוא וידידי היהודים שכמותו ייאלצו לבדוק מחדש את עמדתם כלפי הציונות). במגמה לחסל את הארגונים או לשתק את פעולותיהם הופעלה ה"הגנה" בחודשי החורף 1944-5 ל"פעולה למניעת הטרור" (שכונתה "הסיזון") שהופנתה בעיקר נגד האצ"ל, אף שזה עצמו הסתייג בפומבי מן "הטרגדיה בקהיר". לח"י הפסיק את פעולותיו למשך מספר חודשים.