אלבום תמונות
את תחילת הדרך של הצי היהודי היטיב לבטא
מפקד "השירות הימי", גרשון זק: "קשה לדבר על
הכוח הימי של אז כעל כוח. זה נראה אז כמשחק
בצעצועים... לא היו אז הבעיות הרבות העומדות
כיום בפני כל מפקד בחיל הים. למשל, לא היתה
בעיה איך לצאת עם הספינות מהנמל מבלי
להיחשף על-ידי האויב, כי לא היו אז ספינות; לא
היה כלום..." חלפו שבועות מיספר, עד שהמטה
החדש של השירות הימי החל לפעול. פעולותיו
הראשונות הראויות לציון היו קליטת שרידי
היחידה הימית, טיפול ברכש אוניות מחו"ל, הקמת
מחנות ובסיסים חדשים, גיוס כוח אדם. בין
המגויסים היו רבים מאנשי הימאות האזרחית,
ספנים, דייגים, עובדי נמל, חניכי תנועות הנוער
הימיות, אנשי יישובי החוף, מתנדבי הצי הבריטי,
וכאלה שבאו ללא הכשרה ימית כלשהי.
כך התגבש הגרעין של "השירות הימי".
עם שיחרור חיפה באפריל 1948, השתלטו אנשי
"שירות הים" על עשר ספינות עלובות, ששימשו
להובלת מעפילים, והחלו להכשירן במיבצע רב
היקף וקשיים כדי להחזירן למצב תקין. לא היתה זו
משימה קלה כלל ועיקר. אוניות המעפילים, שעגנו
בנמל זמן רב ללא כל טיפול, היו במצב מוזנח וגרוע.
החלודה עלתה בכל מקום, המכונות חסרו חלקים
חשובים, "זקן" האוניות גדל במידה ניכרת, התרנים
היו שבורים ומי הים הציפו את התאים. התמונה
היתה קודרת. ומתחת לאפם של הבריטים, החל
מיבצע שיפוץ האוניות במירוץ נגד הזמן.
מספר אדם ענב, בעל בית מלאכה חיפני לשיפוץ
אוניות: "ב-1948 היה לי ולשני חברי - מרדכי מאי
ושמחה גלובסקי - בית מלאכה צנוע לביצוע
תיקוני חשמל באוניות. היה זה ערב מלחמת
השיחרור, זמן קצר לפני פינוי הכוחות הבריטיים מן
הארץ. יום אחד נכנס אדם לבית המלאכה ושאל
אם מסוגלים אנו לקבל על עצמנו התקנת מערכת
חשמל באונייה ישנה ומוזנחת. ידענו את הנדרש
מאיתנו: להכשיר אונייה לשירות בצי המלחמה
העתיד לקום. מצבנו לא היה מזהיר, כיוון שלא היה
לנו ניסיון בביצוע עבודה גדולה ומקיפה כל כך.
אולם לא היתה ברירה, וכבר למחרת היום, בטרם
יעלה השחר, התחלנו במלאכה. סירת המנוע
הובילה אותנו אל עבר שובר הגלים, שלידו עגנו
כעשר אוניות ישנות ושחוקות - אוניות צי
ההעפלה.
"הנמל שרץ עדיין חיילים בריטיים, וכדי לא
לעורר את חשדם, לבשנו בגדים בלויים, למען
יחשבו, כי סבלים אנו. כשהתקרבנו אל אחת
האוניות העתידות להתעורר לחיים, ראיתי לחרדתי
כי הנה היא נוטה על צידה בשיעור של 15 מעלות.
שמה היה רשום בגיר על הדופן החלודה:
"התקווה". ואמנם, היינו זקוקים לתקווה רבה כדי
להאמין, שהאונייה תפעל אי פעם. על הסיפון
קידמני אדם שהודיע לי: "אני מפקד האונייה. אנא,
עשה הכל כדי שמערכת החשמל תופעל במהירות
האפשרית". היה זה הקברניט הישראלי הראשון
שראיתי מעודי. זו היתה ספינת המלחמה הראשונה,
שעל סיפונה דרכתי. אונייה זו וקברניט זה צריכים
להתמודד תוך ימים ספורים עם הצי המצרי.
"ללא שהיות מרובות ניגשתי לעבודה. תוכניות
לא היו בידי ומסביבי ראיתי רק חלודה, עזובה,
חוטים מנותקים והרס. קודם כל, התקנתי את
גנראטור העזר הקטן, כדי שיהיה מעט אור גם
בלילות, כי הרי ברור היה לי, שנצטרך לעבוד ללא
הפסק.
"לעת ערב הפעלתי את הגנראטור של הספינה,
ונשמע טירטורו הקצוב של מנוע הבנזין. "התקווה"
החלה מראה סימן חיים ראשון.
"במשך הימים הבאים עבדנו ללא הפוגה. פירקנו
את הגנראטורים הגדולים. התקנו את החיבורים
והחילונו לשפץ את עשרות המנועים. החום בבטן
האונייה היה איום. מערכת האיוורור טרם פעלה
וקרני השמש היכו ללא רחמ בסיפון הברזל שלהט
מחום, והעיקר - החום היה עובר גם אל בטן
הספינה. פלגי הזיעה היו ניגרים מאיתנו ללא הפסק,
וידינו דבקו לכלי העבודה.
"מי שהיה נקלע באקראי למקום, יכול היה
בוודאי להבחין במראה מוזר: אונייה משונה נוטה
על צידה, ועל סיפונה מתנופפות עשרות מגבות. היו
אלה המגבות, אשר סייעו לנו להתגבר על הזיעה.
כדי לאתר את החוטים השונים היינו צריכים לרדת
פעמים רבות למטה, אל כוכי האונייה, להידחק בין
דפנותיה או לזחול מתחת למכונותיה. לאחר
"מסע" כזה היה כל אחד מאיתנו נראה כרוח רפאים
- מזוהם וספוג שמן מצחין, נוטף זיעה ומי-ים
עכורים.
"אכן, התנהל מירוץ מטורף נגד הזמן.
"כעבור 20 יום בא הרגע הגדול. המנועים
ומערכת החשמל של "התקווה" היו מוכנים לניסוי.
"עוד בשחר יום הפינוי הפעלנו את הדוודים.
שוב החלו לשונות האש ללחך את צינורות הברזל,
ורעם המבערים היה כמנגינה עליזה. אחר כך
הפעלנו בזהירות את מנועי הגנראטור והנה - טוב!
בשעות הצהריים כבר זרם ה"דם הלבן" בעורקים:
קיטור רותח החל לפרוץ בשריקה אל הבוכנות
הגדולות ולהרימן מעלה-מטה מעלה-מטה. חשמל
החל לזרום בוורידים וכל מערכות החשמל, הקשר
והאיוורור פעלו ללא תקלה".
בשעה 6 בערב, שמונה שעות לאחר שנמל חיפה
עבר לידיים עבריות, רשם היומנאי של יחידת
"השירות הימי" ביומנו: "אוניית חיל-הים 'התקווה'
עוזבת את הנמל".
שבוע לאחר הכרזת המדינה, בתאריך ה-21
במאי 1948, עזבה אח"י "אילת", האונייה הראשונה
של חיל הים, את נמל חיפה. "אילת", בפיקודו של
י' חודורוב - היא אוניית המעפילים "מדינת
היהודים", שהביאה 2600 מעפילים מרומניה -
נקראה "א-16", כלומר, אונייה מיספר 16. ראשי
"השירות הימי" בחרו לפתוח במיספר הזה, כדי
לעורר רושם בקרב הערבים, שלצי הישראלי יש
אוניות רבות... אונייה זו, שנבנתה במקורה כשוברת
קרח, שימשה כתחליף לאוניות קרב. כיוון שהיה
מחסור חמור בכלי-נשק למלחמה ימית, קיוו מפקדי
"השירות הימי" כי "אילת" תוכל לנגח גם את
ספינות האויב.
הבאות בתור מבין ספינות המעפילים
המשוקמות היו הקורבטות "ווג'ווד", בפיקודו של
אריה קפלן, ו"הגנה", בפיקודו של דוד מיימון. הן
היו בעלות הכושר הקרבי הגבוה ביותר, מהירית מן
האחרות, בעלות כושר תימרון טוב יחסית ובעלות
מסעדים לתותחים. אלו היו האוניות אשר נשאו
בעבר בעול המיבצעים בים.
בנוסף לאלה, היו אוניות קטנות יותר, כגון:
"התקווה", בפיקודו של משה רבינוביץ; "צפונית" ;
"מעוז", בעלת מהירות של 14 קשר, שהיתה תחת
פיקודו של מילא ברנר, והוכשרה כספינת-אם
לחבלנים, וכן שלוש סירות משמר, ש"הורישו"
האנגלים למפקדי "השירות הימי".
בראשית הדרך הורכבו על ספינות חיל הים
תותחים יבשתיים, כמו ה"נפוליאונצ'יק". תותחים
אלה לא התאימו לתפקידם, וערכם בקרב ימי היה
מועט. הם הורכבו על גבי הספינות בידיעה ברורה
כי ישמשו רק באופן זמני, עד שיגיעו תותחים
ימיים. על ספינות אחרות נבנו תותחים מ...קרטון.
הם נצבעו באפור ונראו מרחוק כתותחים אמיתיים.
"נשק" זה נועד להרתיע את המצרים.
התותחים היבשתיים האמיתיים נקשרו אל
סיפוני הספינות בחבלים ובאמצעים מאולתרים
אחרים. אין תימה איפוא, כי כושר הירי שלהם היה
עלוב בתנאים כאלה. ויתרה מזו: קרה גם שקנה
תותח מימי נפוליאון עף בשעת הירי יחד עם
הפגז...
טילטולי הספינות בין הגלים לא הוסיפו לכושר
הדיוק שלהן. בדיקת טווח הירי נעשתה ע'"
מראה-עין, ופגזים רבים היו עקרים. נשק הנ"מ
הורכב מתותחים קלים בני 20 מ"מ וממיספר
מכונות ירייה כבדות. רמת ידיעותיהם של
התותחנים היתה נמוכה. הכשרת צוותי התותחנות,
אשר נבחרו לתפקידם באופן מקרי, נעשתה על-ידי
"מומחה" (נתן סופר, שימש כקצין התותחנים,
ויחיאל שפירא פיקד על הדרכת התותחנות
בספינות), שהיה עובר מאונייה לאונייה ומדריך את
הצוותים. לא היו פצצות עומק ולא ציוד אלקטרוני,
החיוני לכל צי מלחמה; לא מכ"ם, לא מערכת
בקרת-אש ולא ציוד-עזר אלמנטארי, הדרוש
ללחימה בים.