אלבום תמונות
החלטה של עצרת האו"ם בכ"ט בנובמבר 1947
על הקמתה של מדינה יהודית, הביאה למיפנה
מכריע בהיערכותם של כוחות היישוב.
הבריטים עמדו לעזוב את הארץ תוך חודשים
ספורים, ואויב חדש ניצב בשער - מדינות ערב.
עיקר המאמץ הצבאי של היישוב היהודי הופנה
לזירות השונות של הלחימה בערבים.
בינתיים נמשכו פעולות ההעפלה, וגם האספקה
ליישוב היהודי המשיכה להגיע דרך נמלי תל-אביב
וחיפה. לאבטחת עורק האספקה החשוב אף הוקמה
בנמל חיפה "פלוגת הנמל" בפיקודו של י' בן-נון,
שתפקידה היה למנוע פרעות בעובדים היהודים
בנמל. הקמתה של "פלוגת הנמל" היתה בבחינת
לקח מהטבח בבתי הזיקוק, שבו נרצחו 40 פועלים
יהודיים.
בהעדר צי מלחמה ערב, לא ריחפה עדיין סכנה
על המשך הפעילות הימית, וטרם התעורר באותה
עת הצורך בכוח ימי, אולם למרות זאת לא היה כל
ספק בדבר עתיד פיתוחו של הכוח הימי העברי.
כוח ימי עברי
ההצעה הראשונה לבניית כוח ימי עברי הוגשה
עוד ב-ו לינואר 1948. התוכנית דנה בהקמת "צי
למשמר החוף". יעדי הצי היו: הבטחת חופש
הגישה והפעולה בחופי הארץ, הגנה וליווי אוניות
מעפילים, לאוניות ציוד ואספקה ולאוניות מסחר
העוגנות בנמלי הארץ, פריצת הסגר המוטל על-ידי
האויב, העברת כוחות נחיתה קלים למקומות
מנותקים וחיפוי על כוחות היבשה שבקירבת החוף.
הכלים המתאימים להגשמת היעדים הללו היו,
לדעת מחבר התוכנית, 6 סירות טורפדו מהירות,
שטווח פעולתן במהירות שיוט (16.5 קשרים) הוא
300 מילין ימיים. התוכנית הציעה להקים בסיסים
בתל-אביב ובקיסריה, או בתל-אביב ובעתלית.
תוכנית שנייה, מיום ה-7 בינואר 1948, נערכה
על-ידי רב-חובל מילר, שהיה קצין בצי הבריטי
ומפקד משחתת במלחמת העולם השנייה. בתוכנית
נאמר: "כדי להבטיח את גישתה החופשית של
המדינה לים, יש צורך בציוד הגנתי. הציוד הדרוש
כיום חייב להתאים למסגרת ההגבלות הבאות:
התקציב הוא מוגבל, ולכן רצוי שלשם קנייתם
ואחזקתם של כלי שיט וציודם, יידרש סכום קטן
ככל האפשר, מבלי לפגוע בביטחון הימי. קיים
מחסור בכוח אדם מאומן. יש צורך שכלי השיט
יוחזקו בחוף הארץ ושיהיו להם בסיסים בנמלים
רבים ככל האפשר.
תוכנית זו לא הביאה בחשבון
התקפה על צי האויב או הדיפת פלישה של האויב,
משום שמחברה הניח, כי הערבים אינם מודעים
לעצם קיומה של חזית ימית, ומפני שהפלישה
ביבשה היתה נוחה להם יותר. אך לעומת זאת
תיתכן פריצת הסגר ימי שיוטל על החופים, או
הדיפת אוניות קרב בודדות. אחת המדינות שהיתה
עלולה לבצע התקפה ימית, היתה מצרים. עליה
נאמר בתוכנית זו, כי "יש לה כמה אוניות
שמסוגלות לגרום נזק. הציוד הימי של מצרים -
רמתו נמוכה, וקרוב לוודאי, שיעילותו בהפעלתו
נמוכה עוד יותר". מחבר התוכנית המליץ על
רכישת סירות טורפדו ועל שימוש טאקטי בסירות
אלה וכן על הקמת שתי תחנות ראדאר (מכ"ם)
לאורך החוף והקמת סוללות תותחי חוף בנמלים
העיקריים.בהמשך שלל רב-חובל מילר את
השימוש בספינות תותחים בגלל איטיותן.
הוכנו עוד ארבע תוכניות אחרות לבניית הכוח
הימי, אך תוכניתו של רב-חובל מילר היתה
האופראטיבית ביותר, ורק קשיים תקציביים מנעו
את הגשמתה המהירה.
על פתיחת פעולות ההכנה בישר המכתב הבא:
בט/164
3.3.1
לגרשון זק שלום.
במטה יוקם אגף ימי, אשר עליו יוטלו תיכנון ההגנה
הימית, רכישת כלים וגיוס הכוח הימי המלחמתי, שיהווה
ענף מיוחד במטרכת כוחות המגן היהודיים בארץ.
האנשים יגויסו בשורה הראשונה מעובדי הים של מוסדי
ההעפלה, המהווים עכשיו את הפלי"ם, מבין אלה ששירתו
בשעת המלחמה בצי, מאנשי האגודות הימיות ומבין יורדי
הים בכללם.
עליך הוטל הריכוז האדמיניסטראטיבי של פעולות אלה,
ולאחר שימונו המומחים הימיים לאגף הימי במטה, תצטרך
להתייעץ אתם בכל העניינים המקצועיים. לפי שעה,
תשתף בפעולה זו את מנהל מחלקת הים והדיג של
הסוכנות היהודית, בר-כוכבא מאירוביץ', ותאסוף כל
חומר הנוגע לעניין ותמציא דין וחשבון לרמטכ"ל.
ד' בן גוריון
שלושה גורמים הביאו להערכה המחודשת של
היקף הכוח הימי:
1) התרחבות הפעולות בארץ הצריכה שיתוף כוחות ימיים במערכה,
וצורך זה חייב הרחבת הכוח הימי לשם פעולה מיידית.
2) הוברר, כי לקראת סיום המנדט הבריטי, יש להכין
גם כוח ימי למדינה היהודית העתידה.
3) היה צורך בהכנת כוח ימי, שיעמוד מול פעולה אפשרית של
הצי הערבי נוכח סכנת הפלישה של הערבים לארץ
עם תום המנדט הבריטי.
אל מול החלון של "הבית האדום", בית
המיפקדה ברחוב הירקון בתל-אביב, רעשו הגלים
והתריעו, כי אולי מן הים תיפתח הרעה...
עוד לפני שהוקמה המסגרת האירגונית החדשה
לכוחות הימיים, שלח דוד בן-גוריון את אחד
מרבי-החובלים של הימאות האזרחית לאיטליה,
לשם רכישת כלי שיט. על גרשון זק, חבר הוועד
הלאומי, הוטלה המשימה: "לך ותקים חיל-ים".