אתרי הנצחה

אלבום תמונות

עקב קשיים מנהלתיים ולוגיסטיים, ובעיקר עקב ההמתנה לשתי הדוידקות שהיו צריכות להגיע מתל-אביב, נדחתה שעת ה"ש" במספר שעות. בליל 22-21 באפריל בשעה 01.00 החלה המתקפה בהנחתה כבדה ממרגמות "דוידקה". לפגזי ה"דוידקות" בני 38 הק"ג, ולקולות הנפץ האדירים שהשמיעו, היתה השפעה רבה על התערערות רוח הלחימה של הערבים. בחסות ההנחתה "הארטילרית" נעו הכוחות לעבר יעדיהם, לרוחב חזית שהשתרעה מחליסה במזרח ועד "בית-חורי" במערב.
הכוח העיקרי שתקף מהדר-הכרמל לעבר העיר התחתית הפעיל 3 כוחות משנה: כוח אחד התקדם מרחוב הנביאים לעבר משרדי הנהלת הרכבת (בית-חורי); כוח שני יצא מבית-בורוקובסקי לעבר משולש הבתים שבין רחובות סטנטון והבורג'; וכוח שלישי ירד מקולנוע מאי לעבר הבניין הגדול של מרכזת הטלפונים. עד מהרה התפתחו קרבות רחוב בכל החזית. בהתנגדות הקשה ביותר נתקלו כוחותינו באגפי החזית ובעיקר ב"בית-חורי", בו נערך קרב עז מחדר לחדר. הבניין נכבש אך לא טוהר לחלוטין, ולבסוף נאלצו כוחותינו להציתו. ככל שנמשכו השעות נחלשה ההתנגדות הערבית, והכוחות המשיכו בהתקדמותם בחליסה ולאורך רחובות הבורג' ומדרגות הנביאים.
הקרבות נמשכו כל שעות הלילה והבוקר. בשעה 07.00 חדרו יחידות "כרמלי" לרחוב סטנטון (כיום רחוב שיבת-ציון) ונוצר קשר עין בינן לבין יחידות הפלמ"ח שהתקדמו ברחוב אלנבי, וכבשו את המטה האזורי של הכנופיות בפינת הבורג'-סטנטון-אלנבי (בניין סלמה). ה"דוידקות" דולגו קדימה והמשיכו בהרעשת הריכוזים הערביים. באגף המזרחי הצליחה הפלוגה שירדה מנווה-שאנן לכבוש עד שחר את מרבית שכונת חליסה, ורק מספר קיני התנגדות חצצו בינה לבין בית "ועד השכונות". תוך ניצול דמדומי הלילה האחרונים, הצליח כוח המשוריינים לעבור את גשר רושמיה, להגיע לבית הנג'אדה ולהעביר למגינים תחמושת ומזון. בשעות הבוקר הושלם כיבוש חליסה, אך רחוב צאלח א-דין היה עדיין תחת אש אוייב. בשעה 09.00 הצליחה חולייה שחצתה את הרחוב תחת צליפות לחדור לבית הנג'אדה, וליצור מגע עם החולייה הנצורה. בשעות הצהריים טוהר האזור סופית, והמחלקה הנצורה פונתה. בקרב הגבורה של המחלקה שנמשך 21 שעות רצופות נפלו 7 מחייליה ומהמחלצים, ו-16 נפצעו. עמידת המופת שלה ונסיונות החילוץ שימשו כרתק והסחה לגבי המאמץ העיקרי.
לפני הצהריים הושגה הכרעה בקרבות המאמץ העיקרי. מערך ההגנה הערבי בעיר התמוטט. מפקד הכוחות הערביים וסגנו יצאו בסירה לעכו "להזעיק תגבורת", ולא שבו. מערכת ההגנה הערבית התערערה כליל, ונמשכה רק לחימה בלתי מתואמת של קיני התנגדות בודדים. בשעות הצהריים נפגשו הכוח שירד מהדר-הכרמל והכוח שעלה מהעיר התחתית, ברחבה קטנה בלב העיר התחתית בפינת הרחובות אלנבי-סטנטון (כיום - כיכר ה"הגנה").
בקרבות לשחרור חיפה השתתפה גם מחלקה של אצ"ל, שפעלה בלי תיאום עם מפקדת ה"הגנה". היא כבשה ב-21 באפריל בערב בניין מבוצר, שחלש על רחוב החלוץ בהדר-הכרמל, ולמחרת טיהרה שטחים בוואדי ניסנאס. המשימה הושגה במלואה. החשש היחיד היה מהתערבות צפויה של יחידות הלגיון הערבי, שחנו בסמוך במחנות בת-גלים, נשר וכורדאני. כדי למנוע אפשרות כזאת הוצבו כוחות חסימה, ואכן יחידה של הלגיון הערבי ניסתה להתערב בקרב ולסייע לערבים, אך נעצרה על-ידי מארב של כוחותינו בפרדס סמוך לקיבוץ יגור, ונהדפה כשהיא סובלת אבידות. בתגובה הגיע כוח צבא בריטי והפגיז את יגור בתותחיו.
התושבים הערבים החלו במנוסה המונית כבר מתחילת הקרב, והבריחה גברה לאחר שהגיעו ידיעות כי הצבא הבריטי יפנה כל אדם שיצליח להגיע לאזור הנמל. נוכח מצב עניינים זה פנו נכבדים ערבים - עוד בשעות הבוקר המוקדמות - למפקדת ה"הגנה", באמצעות גנרל סטוקוול, וביקשו תנאי כניעה. עיקרם של תנאי הכניעה שמסרה מפקדת ה"הגנה" היה, כי היא תערוב לחייה ולרכושה של האוכלוסייה הערבית לאחר שהכוחות הערבים ייכנעו ויסגירו את הנשק שברשותם ואת הלוחמים הזרים. כן הבטיחה מפקדת ה"הגנה" לערבים שוויון זכויות. נקבעה פגישה לדיון בתנאי הכניעה לשעה 16.00, שנתקיימה במועדה.
לאחר הקראת תנאי הכניעה, ביקשו הערבים שהות של 90 דקות להתייעצות, ולמעשה פנו בעת השהות שניתנה להם ל"ועד הערבי העליון" וביקשו הנחיות. נציגי הציבור הערבי פעלו לפי ההנחיות שקיבלו מהמנהיגות הערבית בדמשק, ומיאנו לקבל את תנאי הכניעה. הם סירבו להישאר תחת שלטון יהודי ובחרו לעזוב את חיפה. שבתאי לוי, ראש העיריה היהודי, ניסה לשכנעם להישאר, אך הם עמדו על דעתם.
פינויים של הערבים בדרך היבשה לגליל, ובדרך הים לעכו וללבנון, התבצע בסיוע הצבא הבריטי והושלם במשך היום והלילה. בעיר נותרו כ-3,000 ערבים, והם רוכזו בוואדי ניסנאס. השכונות הערביות המערביות נכבשו ללא קרב. במערכה המכרעת לשחרור חיפה נפלו 21 מחיילי חטיבת "כרמלי".
בבוקר ה-23 באפריל, ערב פסח תש"ח, פירסם משה כרמל מפקד ה"הגנה" במחוז חיפה הצהרה על הקמת שלטון עברי עצמאי בעיר חיפה. בו ביום המשיכו חיילי "כרמלי" בניצול ההצלחה וכבשו את הכפרים באלד א-שיח' ויג'ור. בעקבות כיבושים אלה חודשה התנועה בכביש חיפה-יגור.
לשחרור העיר היו תוצאות מרחיקות לכת לגבי השליטה במרחב חיפה והצפון. כוחות גדולים של חטיבת "כרמלי" התפנו לפעולות יזומות. לחשיבותו המעשית והמיידית של שחרור חיפה פגמה נוכחותם של הבריטים, שמנעו מכוחותינו את השימוש החופשי בנמל. רק ב-30 ביוני 1948, סמוך לסוף ההפוגה הראשונה, סיימו הבריטים את פינוי מובלעת חיפה (הנמל, ומספר מחנות מדרום לו), והעיר כולה היתה לעיר ישראלית.

מתוך הספר "בעקבות לוחמים"
מאת ההיסטוריון אריה יצחקי.