אלבום תמונות
בשלהי שנות ה-40 התגוררו בחיפה 128,000 תושבים. 66 אלף מהם יהודים, היינו 52 אחוזים מכלל האוכלוסיה, והשאר ערבים. בני שתי הדתות התרכזו בריכוזים מוגדרים ונפרדים. שכונות מעלה ההר ובמת ההר היו ברובן המכריע מאוכלסות יהודים, והערבים התרכזו בעיר התחתית: בשכונות ואדי-רושמיה (כיום נחל הגיבורים) וחליסה במוצאה המזרחי של חיפה, בעיר העתיקה בוואדי סליב במרכז, ובוואדי ניסנאס במערב. בעיר התחתית היתה מובלעת יהודית בדמותו של המרכז המסחרי החדש, שהוקם לאורך רחוב המלכים (כיום דרך העצמאות) ובסביבתו הקרובה.
לפי החלטת החלוקה של האו"ם מיום 29.11.47 נכללה חיפה בתחומה של המדינה היהודית. בעקבות ההחלטה גברה המתיחות בין בני שתי הדתות, ועד מהרה התחילו הערבים בפעולות איבה שהחריפו והלכו. המלחמה בחיפה - כבכל הערים המעורבות - התבטאה בשלוש צורות: צליפות והתקפת יריות, החדרת "מכונות תופת" לשטח היריב, והתקפות מקומיות לשיפור קו העמדות, תוך לחץ על שכונות מבודדות.
מתחילת המערכה נטתה כף המאזניים בחיפה לצידם של כוחות המגן העבריים. האוכלוסייה היהודית היוותה רוב בעיר, השליטה הטופוגרפית של הריכוזים היהודיים הקנתה יתרון טאקטי חשוב, בהיותם שולטים באש ובתצפית על מרבית הריכוזים הערביים. היהודים היו מאורגנים היטב ופעילים, ונשענו על עורף מוצק ומגובש בפריפריה (הקריות).
מתחילת דצמבר לא שמטו היהודים את היוזמה מידיהם, והעמידו את הכוחות המזויינים הערביים במצב של התגוננות מתמדת. נקודות התורפה במערך היהודי בעיר נבעו משליטתם של הערבים ממעוזיהם על מספר צירי תנועה חיוניים. העמדות הערביות לאורך רחוב הבורג' (כיום רח' מעלה השחרור) ניתקו את המובלעת היהודית בעיר התחתית מהדר-הכרמל. האיום העיקרי נבע משליטתם של הערבים על גשר רושמיה - המוצא מחיפה לצפון הארץ. איום זה היה חמור במיוחד, משום שהתחבורה מתל-אביב לחיפה נעה בציר זה, לאחר שהמבוא לחיפה מדרום נחסם על-ידי הכפרים הערבים בשפלת הכרמל (טירה, ו"המשולש הקטן").
הגורם, שהגביל את פעולת כוחות המגן העבריים ומנע מהם לבצע פעולות נרחבות, היה נוכחותם של כוחות בריטיים חזקים שתפסו יעדי מפתח באזורי הגבול. במסגרת הכוחות הבריטיים פעלו גם יחידות של הלגיון הערבי. האחרונים סייעו לערבים בתחומי החימוש והארגון ואף תקפו יהודים בפועל. המפקד הראשון של הכוחות הערביים בחיפה היה קצין הלגיון לשעבר, מוחמד חאמד אל-חונייטי. הכוחות המזויינים הערביים הורכבו מערבים מקומיים וממתנדבים זרים, וקיבלו סיוע בלוחמים ונשק מהוועדה הצבאית של הליגה הערבית בדמשק.
הקרבות בעיר נמשכו כל חודשי החורף והאביב. הפעולות המוצלחות של הכוחות היהודיים מוטטו את רוחה של האוכלוסיה הערבית והיא איבדה את אמונה בניצחון. מתחילת דצמבר 1947 החלה מנוסת ערבים מחיפה, כשבתחילה בורחים סוחרים עשירים ובעלי מקצועות חופשיים. עד לאפריל נמלטו כשליש מערביי חיפה. הפעולות הגדולות ביותר עד לקרב המכריע היו פעולת הגמול בבאלד א- שיח' שבוצעה ב-31.12.47 כתגובה על רצח 39 פועלים יהודים בבתי-הזיקוק, והשמדת שיירת תחמושת ערבית שהגיעה מלבנון ב-17.3.48, במבואות קריית-מוצקין. מרבית מלווי השיירה נהרגו, וביניהם גם מפקד הכוחות הערביים. ואכן, השמדת השיירה פגעה קשה בכושר הלחימה של הערבים בעיר.
מתוך הספר "בעקבות לוחמים"
מאת ההיסטוריון אריה יצחקי.