סמ"ר מיכאל אוקסמן ז"ל

קורות חיים

אוקסמן מישה, נולד ב-17 לנובמבר 1980 בעיר דזרז'ינסקה בלב ליבה של רוסיה.

כבר בילדותו המוקדמת הוא היה ילד אמיץ, אהב משחקי מלחמה וכלי נשק. הגיבורים האהובים עליו ביותר היו צבי הנינג'ה. הדבר היה ניכר גם בציורים שצייר בשנות הילדות שלו. הוא אהב להרכיב חיילים מפלסטיק ולשחק במלחמות. חלומו היה להיות חזק, כבר מגיל 12 הוא עסק באומנויות לחימה שונות, הלך לחוגי ספורט וטיולים אתגריים.

מישה אהב מאוד לקרוא על האדם הקדמון ותמיד חיפש ספרים על חייהם. עניין אותו מאוד כיצד יכול היה האדם הקדמון לשרוד ולהתקיים בעולם אכזרי ופראי, מלא בהרג ובחיות טרף בקור וברעב ללא חום האש, בעזרת כלי נשק פרימיטיביים ובכוח השרירים בלבד. הוא רצה להיות כמוהם, ניסה להתחשל, הוא אהב לשחות, ללכת לסאונה גם כשמסביב ירד שלג. בגיל 9 הוא בנה אוהל על עץ ליד הבית וחי שם כמה ימים.

בערך בגיל 12 התחיל מישה ללמוד בבית ספר יהודי, שם הכיר את ההיסטוריה והתרבות של העם היהודי ושל ארץ ישראל. בקיץ נסע לקייטנה של הסוכנות.

כבר מילדותו המוקדמת בילינו את כל זמננו הפנוי בטבע. מישה אהב את הטבע, התעניין בצמחי מרפא וידע לזהות אותם ולהשתמש בהם. הוא גם אהב מאוד בעלי חיים, ריחם עליהם ולעולם לא פגע בהם. ברוסיה הוא מצא חתלתול שקרא לו משום מה "אפוניה" זה היה חתול רחוב פשוט וטיפוסי אך מישה אהב אותו. הוא אמר "חבל על החתלתול, הכלבים יטרפו אותו". כמו "צבר" אמיתי הוא היה קשה ומחוספס מבחוץ אך ליבו היה רך ורחום.

כמובן שכמו מרבית הבנים אהב גם להשתובב, אך תמיד ידע את המידה והגבול. היה לו חוש צדק מאוד מפותח, מעולם לא פגע בחלשים ממנו.

בשנת 1999 עבר מישה מבחנים לתוכנית "נעל"ה 16", הצליח בהם ועלה לישראל בגיל 15 וחצי. בהתחלה למד בבית ספר תיכון דתי ב"כפר הרואה" (ישיבה של בני עקיבא). בית הספר מצא חן בעיניו, אך במהירות הבין שאורך חיים דתי אינו מתאים לו. הוא כתב במכתביו שהוא אוהב היסטוריה וראה את התורה כספר בעל ערך היסטורי וכחלק בלתי נפרד מן התרבות של העם היהודי ושל אנושות כולה, אך הוא היה ריאליסט ולא פעם כתב במכתבים שהוא לא מאמין באלוהים ולא יאמין עד שלא יראה.

מסיבה זו עבר ב-1997 לבית הספר על שם "אנה פראנק" בקיבוץ מאסא. המקום מצא חן בעיניו מאד, הוא נהג לשבת עם רגליים שלובות על החלון ולצפות באורות הישובים הקטנים שעל הגבעות וההרים שמסביב. הוא נהג לספר שאורות אלו הזכירו לו כתרי יהלומים. לאחר זמן לא רב הוא התחבר עם נערים אחרים מתכנית "נעל"ה" ועם ילדים אחרים מבני הקיבוץ ומיישובי הסביבה.

הוא למד לנגן בגיטרה, שיחק כדורגל, התעניין בפילוסופיה, אהב לקרוא את פרוייד, ניטשה, אפלטון, לורנצו, גרסיאן וספרי מתח פילוסופיים שאת כולם קרא בעברית.

מישה התעניין מאוד בהמצאות ושכלולים של מחשבים וכלי נשק. הוא חלם למשל להמציא רובה אלקטרוני משוכלל שלא יחטיא שום מטרה. הוא למד להלחין מוזיקה אלקטרונית במחשב.

מילדותו אהב מישה כלי נשק בכלל ורובים בפרט והתעניין בהם מאוד, על כן היה זה רק טבעי שכאשר התגייס לצבא בחר את תחום הצלפות. הוא הכיר את כל סוגי הטילים, הפצצות והמוקשים, את אופן הפעלתם ונטרולם. מישה נשלח בצבא לקורס צלפות וסיפר שמפקדו מעולם לא בדק את נשקו האישי, "נגב", כיוון שידע שהוא תמיד במצב מעולה.

אינני יודע איך כל זה נוצר בתוכו. אני חושב שהוא היה רומנטיקן ופילוסוף בנשמתו. תמיד דאג למלא כל מטלה עד הפרט האחרון. במצב לא קל של עליה לארץ בגיל צעיר, ללא הורים והתמודדותו עם העצמאות כאן הוא למד לשאוף ליותר, להתמיד, לא להתייאש גם כשקשה ולמצוא שפה משותפת עם כולם. פעם הבאתי הביתה מדפסת ישנה ושבורה. מישה לא התייאש, פרק את כולה עד שמצא את התקלה ותיקן אותה, הוא תמיד ידע לסיים כל דבר עד הסוף מבלי להתייאש.

בפברואר 2000 לאחר כמה חודשים של עבודה בקיבוץ סאסא התגייס מישה לצה"ל. בצבא הוא התבגר עוד יותר, התחשל והפך לגבר עם כל האיכויות שהיו בו מילדותו. הוא התגייס לצבא בתחילת האינתיפאדה, עבר את השרות הסדיר במקומות קשים ולנו לא נשאר אלה לנסות ולשחזר מה עבר עליו בשנתיים קשות אלה. הוא לא אהב לחלוק אתנו את הקשיים ורק לעתים רחוקות סיפר משהו, כמעט אף פעם לא ידענו איפה הוא ומה הוא עושה, הוא לא רצה להדאיג אותנו. רק כחצי שנה לאחר הטירונות סיפר עד כמה הייתה קשה ומפרכת, הם נלקחו למחנה אימונים שמאז כבר נסגר - מקום מלא קקטוסים, קוצים ואבנים חדות עליהם היו צריכים החיילים הצעירים לזחול. בגדיהם ועורם נקרע עד זוב דם. אך הבן שלנו אף פעם לא התלונן, כששאלתי אותו "מה המצב?" תמיד היה עונה "המצב לא בסדר אבל אצלי הכל בסדר" פעם שאלתי אותו מתי הוא יוצא הביתה לחופשה והוא ענה שאין לו זכות לצאת לחופשה כשרוצחים ואויבים זוממים לקחת את חיי חבריו לנשק ואת חיי האזרחים. הוא אהב את הצבא מאד וקרא לבסיס ולצבא "הבית הראשון שלי". את הדירה ששכר בחיפה עם חברו רומה, גם הוא חייל בחיל ההנדסה, כינה "הבית השני שלי", שם הוא היה מבלה בקושי פעם בשבועיים-שלוש.

מישה אהב מאד את חבריו אתם הוא חלק את חיי צבא הלא פשוטים וקרא להם "אחים". החברים מצדם כיבדו ואהבו אותו בגלל כוחו הרב, חזונו וחוש הצדק שלו. הודות לחישולו מגיל צעיר, עיסוקיו בספורט וכושרו הגופני הגבוה הוא עמד היטב בקושי הפיזי של הצבא ומעולם לא היו לו בעיות עם האימונים. יכול היה לרוץ למרחקים ארוכים עם כל הציוד, וגם עזר לחברים החלשים יותר. היה מקרה בו היה על החיילים לישון בליל חורף קר בתוך הרכבים אבל המקום היה קטן מלהכיל את כולם ולכן מישה ומפקדו עברו את הלילה בחוץ על גג הרכב.

החיילים סיפרו שפעם הגיע לבסיס בחור אלים שאמר שהוא יכול להכות ולגבור על כל אחד. החיילים שאלו אותו "האם גם על מישה תוכל לגבור?" הוא אמר "כן". קראו למישה, ואותו בחור עמד רגע, התבונן בו, הקיף אותו, חשב קצת ואמר "לא, את מישה אני לא אכה".

באחת מחופשותיו הבחנתי שהיד שלו קשה כמו ברזל ומלאה ביבלות. שאלתי אותו מה עשה והוא סיפר לי שבתוך זמן קצר מאוד הקימו מחנה של 70 אוהלים. זו הייתה עבודה קשה, אבל הבן שלי לא פחד מעבודה קשה. העבודה נתנה לו כוחות וחישלה אותו. כשעבד במפעל בקיבוץ סאסא נהג להעביר 10 טון של מטען בידיו, בהתחלה היה לו קשה אך הוא התרגל מהר מאוד. הוא לא רצה להיות סבל אך ידע כי האדם צריך לעבור מכשולים כדי להגיע לשלב הבא בחייו.

לא רק על כוחו הפיזי זכה לכבוד אצל חבריו בצבא אלא גם על חוש הצדק ורצונו לתרום לצוות. במצבים קשים או גורליים כמו גם באותו יום טראגי הוא תמיד היה בראש והאחרים הלכו אחריו בביטחון גמור. זו לא הגזמה, יניב שהיה אתו באותה דקה נוראה, נפצע קשה וניצל רק בנס סיפר "כשהבנתי מה קורה הראש שלי פנה באופן אוטומטי לכיוון של מישה וצעקתי מישה תירה!"

במשך השנתיים של השירות הצבאי מישה שרת במקומות הקשים ביותר - עזה, שכם, ג'נין בחלקם שרת כמה פעמים והשתתף במבצעים. פעם סיפר למשל שמצאו מפעל של טילי קסאם, הוא חזר עם מצב רוח טוב והיה מרוצה מהעבודה הטובה למרות שהיה מותש ולאחר מכן ישן 11 שעות רצופות. תמיד כשחזר מהצבא היה נרגע באמבט חם ואחר כך מבלה עם הגיטרה או מול המחשב.

לאחר אירועים כגון הפיגוע בדולפינריום, רצח התינוקת על ידי צלף פלסטיני ובעיקר אחרי הפיגוע ב-11 בספטמבר בארצות הברית, הגיע מישה למסקנה שעם אויבים ורוצחים צריכים לנהוג ללא רחמים. הוא התקשר מהצבא ואמר "אתה תראה, עכשיו נקבל אור ירוק לזרוק את כולם מפה". יש מי שיגידו שאלה רעיונות של נעורים אבל אני יודע שהבן שלי אף פעם לא אהב חצאי דברים ושאף לשלמות. זמן קצר לפני מותו הוא ערך שיפוץ בדירה ואמר שהוא רוצה שהבית יהיה יפה ונוח.

אומרים שהטבע לא אוהב דברים גדולים ויוצאי דופן ואני יודע שהבן שלי היה אדם גדול ויוצא דופן. הוא ידע להתחבר, ידע לשמח את האנשים שסביבו, אנשים נמשכו אליו.

כשהיה ברוסיה ביקש, מיוזמתו, בזמן הנפקת הדרכון שירשמו לו בסעיף הלאום "יהודי" אך כאשר הגיע לארץ התברר לו שלפי ההלכה הוא רוסי, למראית עין הוא לא ייחס לזה חשיבות, אך אני יודע שבתוכו פנימה הוא חש כאב. לא פעם הוא היה אומר "אולי לפי ההלכה אני רוסי אך אני בטוח ישראלי".

לאחר שהבן שלי נפל, קיבלנו מכתב מאוקינוגרף מפורסם בארצות הברית ובין יתר הפסקאות הוא כתב "הבן שלכם יותר יהודי ממני יחד עם האימא היהודיה שלי". בנשמתו היה מישה לוחם ישראלי אמיתי, חזק, מאמין בצדק, פטריוט, הוא ראה בישראל את ביתו היחיד.

לנו הקרובים, החברים הוא חסר מאוד, כולנו חושבים עליו, מתגעגעים אליו ומדברים אתו כאילו היה עדיין בחיים. תמונתו כשהיה חי, שמח ואהוב תישאר אתנו תמיד. אנו רוצים שכל האנשים ידעו איזה אדם טוב הוא היה, אילו אנשים היו החברים שלו שנפלו אתו, ושינתן להם יום זיכרון והוקרה.