תפריט נגישות

סמל קיוון יצחק כהן ז"ל

קיוון כהן
בן 20 בנפלו
בן רחל ויעקב
נולד באירן
בי' בתשרי תשמ"ג, 27/9/1982
התגורר בפתח תקוה
התגייס ב-18.11.2001
שרת בחיל רגלים
יחידה: גדוד שמשון
בי"ב באלול תשס"ב, 20/8/2002
מקום נפילה: גוש קטיף
באזור רצועת עזה
מקום קבורה: פתח תקוה

קורות חיים

קיוון (יצחק) בן רחל ויעקב. נולד ביום כיפור, י' בתשרי תשמ"ג (27.9.1982), באירן, לאמו רחל, אחות בבית-החולים היהודי בטהרן ולאביו יעקב, טכנאי מטוסים בתע"ש האירני. הצירים תקפו את אמו בחצות אך היא ביקשה לראות את ספר התורה שבהיכל בטרם תלד את תינוקה ביום הקדוש, התגברה על כאביה, הלכה לבית-הכנסת ורק משם הובהלה לבית-החולים, שם ילדה את קיוון. יום הלידה ונסיבותיה היו לסמל מעצב בחייו הקצרים אך המלאים של קיוון.

ילדותו עברה עליו בטהרן, עיר בירתו של משטר חומייני, שהמשיל את הקוראן בפרשנותו הפונדמנטליסטית על אוכלוסיית המדינה וכפה עצמו על אורח החיים ועל המחשבות של אזרחי המדינה, שהיתה נתונה במלחמה ארוכה ומתישה בעיראק. העיר הופצצה כמעט מדי לילה. לא היו מקלטים. משפחתו הצנועה של קיוון ברחה עם הישמע האזעקות לרחובה הפתוח של טהרן ולנה תחת כיפת השמים. המחסור המגיע תמיד בעקבות המלחמה פגע בכל, מזון ודלק נמכרו תמורת תלושים בלבד. מצוקתם של היהודים היתה גדולה ממצוקת האיראנים. האיראנים אמנם ראו בהם נתינים בני דת נחותה, אולם הקיפו אותם בטבעות-טבעות של חשדות לנאמנות כפולה: האחת, למשטר, למראית-עין בלבד והאחרת, העמוקה, בסתרי הלב, למדינת ישראל ולעם היהודי.

ההחלטה לעשות את הבלתי אפשרי ולעלות ארצה גמלה בלבה של אם המשפחה, רחל, כשהרגישה לפתע כי אחיו הבכור של קיוון, ערן, שלמד בבית-הספר היהודי, הנתון לפיקוח אידיאולוגי ותיאולוגי הדוק של האייטולות, הפך בדרכו הילדותית עדיין למעין שומר חותם הנאמנות הטוטאלית לחומייני בקרב בני משפחתו. היה ברור לאמו שלא ניתן יהיה להגן על ילדיה מפני שטיפת מוח מואצת בטהרן והיא החלה להיאבק על זכותה לצאת את המדינה לחופשה קצרה כביכול.

לאחר השתדלויות שארכו חודשים רבים, אושרה יציאת אם המשפחה בלבד, בתנאי שבעלה וילדיה יישארו באיראן. תחנוניה ודמעותיה לא עזרו. לבושה בצ'ודר, כפי שדרשו המוסלמים, באה רחל אצל האייטולה הממונה על ענייני היהודים וניסתה בייאושה להטות אליה את לבו באמצעות ההיגיון הדתי והבין-דתי. "האלוקים," אמרה לו, "לא לקח לא את יצחק ולא את ישמעאל אף על פי שאבינו המשותף, אברהם, היה נכון להקריבם, זה על המזבח וזה בחולות המדבר, ואתם תקחו את שני בניה של אם אחת אומללה?" האייטולה, שנדהם מטיעונה ומן האימהות שהקרינה רחל, נסוג. "הרשות נתונה," אמר. או-אז צצה התנגדותה התקיפה של המשפחה הקרובה, שנאלצה להישאר באיראן. הוריה של רחל ידעו כמובן כי לא מדובר בחופשה חולפת כי אם בהינתקות מוחלטת מהם ומארץ מולדתה ובעלייה לארץ-ישראל, הרחוקה כל כך מטהרן. הוריה של רחל התנגדו. "את לוקחת אותם לארץ של מלחמות אין-קץ. את מסכנת במו ידיך את חיי בניך, שהיום עודם ילדים אך כהרף עין יגדלו ויהיו לחיילים." "עד שיגדלו יהיה שלום בישראל," ענתה רחל ונפרדה מעל הוריה מבלי לראותם עוד. כשבישרה להם חמש-עשרה שנה אחר-כך על נפילתו של קיוון בשיחה טלפונית באמצעות האינטרנט, שתקו שתיקה עמוקה והפטירו: "אמרנו לך...!"

האב יעקב, שנשאר בטהרן כערובה לשובם של רעייתו וילדיו, הצליח כעבור חודשים אחדים לשחד, במחיר כל רכושו הדל, פקיד במשרד הפנים, התחזה למוסלמי, קיבל דרכון על שם לא לו, והצטרף לאם שהגיעה לישראל דרך תורכיה, וחיתה בה לבדה עם כל המצוקות של עולה חדשה ואם למשפחה חד-הורית בישראל.

המשפחה התגוררה בפתח תקווה, וקיוון בן החמש וחצי התערה בחייו החדשים בישראל מהר משניתן היה לצפות. הוא השתחרר מטראומות ילדותו באיראן והיה לילד שמח וטוב לב. תוך שבועות מספר פיטפט רק בעברית, ולימים נבלה השפה האיראנית שבפיו ונשכחה.

המשפחה חיה בצמצום רב. ההורים עבדו בעבודות מזדמנות עד שאבי המשפחה, לאחר הסבה מקצועית ושנים של חוסר קביעות, נקלט בחברת אלקטרה כטכנאי קירור.

קיוון, במראהו מלא החן, בסבר פניו המחייכות ובהתנהגותו המשוחררת והמרוסנת כאחת, היה ער למצוקה אולם לא נתן מעולם ביטוי לרגשותיו. הוא הסתפק במודע במעט שבמעט ולא תבע דבר מהוריו. בבית-הספר היסודי 'גורדון' שבו למד, רבים מהילדים באו ממשפחות מצוקה. קיוון היה נותן להם לפעמים את הכריך שהכינה לו אמו, ואלמלא סיפרה לה מורתו לא היתה האם יודעת על כך. הישגיו הלימודיים היו טובים. הוא גדל והיה לנער חברותי מאוד, שהקרין שמחה על על סביבתו. בכל חופשותיו היה קיוון עובד ומשלים את החסר בכוחות עצמו. בעבור שיעורי הנהיגה שלו שילם מחסכונותיו המעטים, והיה גאה על כך בצניעות המאופקת שאיפיינה אותו.

לאחר שסיים את לימודיו בתיכון עמל ג', התקבל קיוון ללימודי הנדסאות במסגרת העתודה, שהיו כרוכים בדחיית גיוס. קיוון לא עמד בכך. מיטב הצעירים התגייסו להילחם בטירור שפשה בישראל עם פרוץ האינתיפאדה, וקיוון חש שמקומו עימם. חרף הפצרות אמו החליט לקטוע את לימודיו ולהתגייס לצה"ל. אחיו הבכור, ערן, שירת בשעתו בקווי האש הראשונים בלבנון, וניצל לא אחת בנס. באחת מהפעולות הרבות שהשתתף בהן כחייל סדיר היה בג'יפ שנפגע. ערן, שיצא ללא פגע וחיסל במו ידיו את התוקף, אמר "הגורל אורב לנו." קיוון השיב, "הוא לא יוכל לנו." ערן היה מקור לגאווה ושימש דוגמה אישית לקיוון. אביו של קיוון הבין כי לא יוכל להשפיע על בנו להשלים את לימודיו לפני שיתגייס ולכן הפציר בו לפנות לתפקיד טכני ההולם את הכשרתו. קיוון סירב. "מה שהמדינה צריכה היום זה לא טכנאים, חוקרים או פרופסורים," טען בלהט ובשכנוע פנימי, "היא צריכה לוחמים."

קיוון התגייס לצה"ל בקיץ 2001, ולאכזבתו גילה כי שובץ כטכנאי. קיוון, שמעולם לא המרה את פי הוריו ומוריו, המרה הפעם את פי מפקדיו, ירד מן האוטובוס שהסיע אותו אל מקום שיבוצו ולא נחה דעתו עד שניאותו לשבצו בחיל קרבי.

קיוון היה אהוד על חבריו ועל מפקדיו. מזגו הנוח, נכונותו לסייע לכל ולהתנדב ראשון לכל

משימה הפכו אותו לחביב המחלקה. החיוך טוב הלב היה לאות היכר של אישיותו. "הקרנת אושר על כל הסובבים אותך," אמר עליו אחד מסופדיו. הוא ידע להרגיע במבטו השקט והבוטח, ולעתים קרובות פישר בין איש לרעהו במאור עיניו בלבד. "איש של מבט," תיאר אותו מי שהכירו. לנער הצעיר, יפה התואר ועדין הנפש, לא היו אלא ידידים. האופטימיות שלו היתה מדבקת. אולם עתה יודעים בני משפחתו כי נשא בחובו יראה מפני המוות כמורא מפני הגורל. קיוון שירת במוצב יקינתון, שידע ימי קרב ואש. הוא לא ירא מפני איש ואף על פי כן בהודעת SMS לחברתו כתב: "נולדתי בשבילך, ולחמתי בשבילך ונהרגתי בשבילך." הדברים נצרבו בתוכה ככווית אש ובעומדה על תלולית עפרו מוללה בידיה את המכתב הזה, האחרון. גם אמו נשאה תחושת גורל, ויממה לפני נפילתו חשה בפחד סמוי שכירסם בליבה ולא מצאה מנוח. בעלה הרגיע אותה, "אין סיבה לדאוג, אין סימן מרחוק ומקרוב שמצדיק כל דאגה."

ביום י"ב באלול תשס"ב (20.8.2002) נפל קיוון בפעילות מבצעית במוצב יקינתון, באזור גוש קטיף. הוא נהרג בשעת בוקר מירי צלף פלשתיני. בן עשרים היה קיוון בנופלו. לאחר מותו הועלה לדרגת סמל. הותיר אחריו הורים, שני אחים - ערן ואיתן ואחות - לינוי. הוא הובא למנוחות בבית-העלמין הצבאי בסגולה, פתח תקווה. מסעו הנהדר של קיוון הנער המחייך והבוטח מטהרן תם באדמת ישראל.

אמו מספרת כי ביום מותו של קיוון נודע לחבר של אביו, שבנו החייל שירת אף הוא במוצב יקינתון, כי היו חילופי אש במקום. "כולם בסדר," אמר לו בנו, והוא מיהר להרגיע את אביו של קיוון. האב ניסה להרגיע את האם, אך במקום להירגע היא הזדעזעה בקרבה, צילצלה למוצב וביקשה לדבר עם המפקד של קיוון. "קיוון מת," אמרה האם והמפקד שתק. בו בלילה היה בראש חייליו בבית-העלמין, אימץ את כתפי הוריו של קיוון, שעמדו על קבר בנם וספד לקיוון בקול חנוק מבכי.

הרמטכ"ל, רב אלוף משה יעלון, כתב למשפחה: "קיוון תואר כלוחם משכמו ומעלה, אשר השקיע את מרב מרצו וכוחו בתפקיד. הוא היה ראשון לעזור ולסייע לכל."

אבי, מפקד הגדוד, ספד לקיוון: "קיוון, למדתי המון אודותיך ביום זה. כבשת את לב חבריך, נחשבת לאהוב המחלקה, למוביל במחלקה. אהבת את מה שאתה עושה, ורצית תמיד יותר."

"הוא היה מקצועי, חבר נאמן, ובראש וראשונה הוא היה בן אדם," סיפר דניאל המ"פ.

הסמ"פ, יניב, הוסיף: "תמיד מאושר ועם חיוך על הפנים בכל מצב, בחדר האוכל, במסעות, בתרגילים."

כותב גל, רס"פ א': "הכרתי אותך ביומך הראשון בצבא: ילד גבוה, נאה ועם הרבה חיוך. מאוד התקשיתי לראות אצלך עצב."

חברו חן כותב: "דווקא עכשיו, כשאנחנו בקו וצריכים הכי הרבה אחד את השני, עזבת אותנו ככה והצטרפת למלאכים שבשמים."

שי, חברו למחלקה, כותב: "יש לי שלושה אחים, ואף פעם לא היה לי אח כמוך... אני מאוד גאה בכך שהכרנו כוכב כמוך ואני בטוח שכך גם כולם, והלוואי שלבנים שלי יהיו תכונות כמו שלך."

שלומית, הפקידה הפלוגתית, מספרת: "אמרת שהעיקר בעיניך הוא לא להגיע ראשון או אחרון, אלא להגיע יחד ולא להשאיר אף אחד מאחור."

רותם, פקידת הת"ש של הגדוד, סיפרה כי קיוון כתב לה, כשביקשה שיקבל הקלות בשל המצב בביתו - "בעיותיה הבריאותיות של אמי אינן פוגעות בתפקוד הצבאי שלי."

חברו אריאל כותב: "המדינה שאליה הגיע כשהיה עולל בחסות הוריו, טמנה באדמתה את הכוכב."

כותב אסף: "אתה ירית עם המטול החדש שלך ישר לנקודה, כאילו מאז ומתמיד היה שלך."

ערן, אחיו הבכור של קיוון, כותב לו: "קיוון, אין שום דרך בעולם להיפרד מאח. נולדת שנתיים אחרי ולמרות זאת גדלנו כתאומים. בשנת 1987 עלינו ארצה, תמכנו אחד בשני והשתלבנו בארץ למרות הקשיים. מהיום שעלינו ארצה דרכינו היו שלובות, בילינו, שיחקנו וחווינו את אותן חוויות הילדות במשותף ובתמיכה הדדית. למדנו באותו בית-ספר ובאותה חטיבה. אתה בחרת להמשיך את דרכך כטכנאי מחשבים במסגרת לימודי העתודה. גם העובדה שהתגייסתי לצבא ואתה המשכת ללמוד לא מנעה מאיתנו להישאר חברים טובים, לבלות ולתמוך אחד בשני. כאח הגדול תמיד חשבתי שאשמש אוזן קשבת, לך, לאיתן וללינוי. היום, אחרי שאיבדנו אותך, ברור לי שאוכל לשמש אוזן קשבת רק לאיתן וללינוי. קיוון, היכן שאתה נמצא, דע לך כי לעולם לא נשכח אותך ואת לפידך נמשיך לשאת בגאווה. משיירת מלאכי שמים שכעת נושאת אותך לגן עדן, אני מבקש, שאו את אחי קיוון בגאון ובגאווה כי הוא ראוי לטיפול של מלאך. אחי היקר! נוח על משכבך בשלום ודע שעד יום מותי אדאג לאמא, לאבא ולאחינו היקרים באהבה ובהערצה שאין כמוה. אוהבים אותך תמיד."

בני המשפחה כתבו: "מטהרן עד למוצב יקינתון," ובשורות הכיתוב האישי על מצבתו של קיוון נפרדו ממנו במשפט: "נתת לארץ הזאת שאהבת כל עוז לבבך, כל יפי נשמתך וכל נעוריך נצח".

בניית אתרים: לוגו חברת תבונה