תפריט נגישות

סגן לירז רז טיטו ז"ל

לירז רז טיטו
בן 21 בנפלו
בן ריקי-רבקה ורפי
נולד בפתח תקוה
בט"ו באדר א' תשל"ח, 22/2/1978
התגורר בפתח תקוה
התגייס ב-30.7.1996
שרת בחטיבת הצנחנים, חיל הנדסה
יחידה: יק"ל
נפל בפעילות מבצעית
בז' באדר תשנ"ט, 23/2/1999
מקום נפילה: קלעת ג'בור
באזור לבנון
מקום קבורה: פתח תקוה - סגולה
הותיר: הורים ושני אחים - שלומי וברק

קורות חיים

פג שבא לעולם להורים ריקי ורפי, הורים צעירים גאים שנתנו לו שם מיוחד, לירז, עטוף באהבה מרופד בחום, מכל הסובבים אותו. עשה את צעדיו הראשונים בהססנות אך בביטחון. שנות ילדות מאושרות מתועדות ומלוות ע"י ההורים האוהבים. כל יום הולדת חגיגה, כל מסיבת סיום חוויה.

כבר מגיל צעיר הצטרף לירז לחוג ג'ודו בו עשה חיל וצבר פרסים לרוב. כשרון גדול גילה בפריטה על פסנתר. שנים ניגן באירועים ולהנאתו.

במלחמת המפרץ מלאו ללירז 13. הילד המקסים הגיע למצוות, ההתרגשות הייתה גדולה, ואפילו אזעקות ההתרעה על נפילת הטילים לא מנעו מלירז להניח תפילין כמקובל וכמתוכנן.

ימי הילדות פינו מקומם לתקופת נעורים נהדרת. לירז, עלם חן, נער שובב חייכן, תלמיד טוב, בעל חוש הומור וחקיין ומקובל בחברה, ולכל מקום שהגיע משך תשומת לב. חברים רבים היו לו גם ממקומות ומשכונות אחרות. בכל יום שישי, תמיד חיכתה לו קבוצת כדורגל, כי בלי לירז אין משחק.

לאורך כל שנות חייו ראה לירז במשפחה ערך עליון, כיבוד אב ואם היו דיגלו. חש אחריות לנו האחים הקטנים שלומי וברק, תמיד שמר עלינו וכל זמנו הפנוי הוקדש לנו. אני ושלומי החזרנו המון אהבה והערצה לאח הגדול. פינה חמה הייתה שמורה בליבו של לירז לסבא ולסבתות. בכל הזדמנות ביקר אותם, ישב והאזין להם. גם כשהתגייס אך טבעי היה שהם ידאגו לו, תמיד ידע להרגיע, לתת נשיקה ולסיים במשפט הקבוע "אל תדאגו, יהיה בסדר".

השנים חלפו ביעף, לירז בן 18 עמד לפני גיוסו והמשפט שליווה אותו "עד שתגדל יהיה שלום ולא תצטרך לשרת" - נגוז. האימרה כי "כשתתגייס נקים אוהל על יד הבסיס" - נשארה בגדר משפט בלבד. כך ביום הגיוס ליוו אותו בני המשפחה בשמחה, בגאווה ובהמון עצות ועוד יותר בקשות למשנה זהירות ותפילה בלבד להצלחה. בבית התגייסנו ההורים ואנחנו ולא פסחנו על שום ביקור וטקס, ובכל הזדמנות הלכנו במרחבי ישראל אחרי לירז. לאחר הטירונות שובץ לירז להנדסה קרבית. לא היה מאושר ממנו. סיים בהצטיינות טירונות ארוכה ומפרכת, כמובן - בלי שום תלונה. סיים כמו גדול קורס מכ"ים. ומכאן הדרך לקורס קצינים הייתה קלה. למרות הקשיים והמסלול המפרך לא התלונן, תמיד עשה את המוטל עליו לשביעות רצון הממונים. לירז הציב לעצמו אתגרים ותמיד עמד בהם בהצלחה. המילה "לא יכול" לא הייתה מוכרת לו. כך מצא עצמו בקורס צניחה שאותו סיים בהצלחה. ובין קורס אחד למשנהו מצא זמן לטפח את הג'יפ שבעזרתו יצא לכל חופשה ובכל הזדמנות. לירז תמיד שידר ביטחון, מילת הרגעה "הכל בשליטה" תמיד הייתה בפיו. דאגה לחברים כשהיה בבסיס וכשהגיע הביתה דאג לאילו שנשארו שם. לא פעם בחופשותיו היה מתקשר לבסיס לשאול האם הכל בסדר.

האמא ריקי מסתכלת בהערצה על הבחור יפה התואר והחסון שעומד מולה וחושבת איזה אחריות נושא על כתפיו הצעירות. הדאגה לחברים היתה רבה, בפרט לאלו ששירתו איתו באותו מקום או בגזרות אחרות. תמיד היה משאיר להם הודעות טלפוניות, או כתב להם פתקים שהועברו הלאה. קצר, ענייני, דואג ואכפתי, "אחי, אם תצטרך משהו - אל תתבייש". וכולם ידעו שיש על מי לסמוך. לירז היה נתון בכל רמ"ח אבריו לצה"ל וראה בשירותו זכות וכבוד. לעשייתו היום-יומית לא היה גבול. תמיד וויתר והבין כשאין אפשרות לצאת הביתה או לאירועים משפחתיים. והדוגמה הטובה ביותר: בליל הפעילות שלירז יצא וממנה לא שב, התקיימה החתונה של האחיינית. לירז רצה בכל מאודו לצאת לחתונה, אבל בשל הפעילות האמורה, תפקידו ואחריותו - הוא לא הגיע.

למרות שבחתונה היה אמור לחגוג את יום הולדתו וגם את הענקת דרגת הסגן שהוענקה לו באותו בוקר. למשפחה לא סיפר על אי הגעתו על מנת לא לאכזב את ההורים, האחרים והמשפחה. כזה לירז. עשה הפרדה בין קודש לחול. בחופשות הבית מלא חברים, הטלפון לא מפסיק לצלצל, לכולם קרא "אחי" כאות חיבה על הידידות והחברות האמיצה בינהם. היום כשאתה איננו כל החברים באמת אחים לאחיך. תמיד באים לבקר לשבת ולשוחח ולספוג עוד קצת מהתחושה שדמותך משרה.

בחלוף הימים לירז, הגעגועים רק מתעצמים, הלב ממאן להאמין שכבר לא נראה אותך. קשה לדמיין שדמותך התמירה עם חיוכך המיוחד לא תיכנס יותר מבעד לדלת. כיצד נעבור את ימי הולדתך וכיצד נוכל לשיר בליל הסדר את "מה נשתנה", הרי הכל השתנה וכבר לא תיסוב לשולחן "ליל הסדר", בוודאי לא לאכול תפוח בדבש לשנה טובה ומתוקה, כי עם הסתלקותך נעלמה המתיקות והטעם לחיים נמוג.

עינינו הדומעות נשואות תמיד צפונה ללבנון שעל אדמתה דרך, והיה ברגעיו האחרונים, שם הרחק מהבית ומהמולדת נשאר חלק ממך. בין ארזי הלבנון החסונים, ששורשיהם נטועים עמוק בתוך האדמה, זקופים וירוקי עד, רק אתה - לירז אהוב, הבחור יפה התואר החזק והחסון שלא ידע פחד מהו, שתמיד התנדבת והיית לדוגמא ולמופת, הקרבת את היקר מכל, את חייך למען אמונתך. נגדעת בטרם עת ולא ניתנה לך ההזדמנות להכות שורש, לצמוח ולגדול כמו הארז שבצלו נפלת.

לירז, הזמן אינו עומד מלכת ומאז נעלמת ללא שוב, קשה המחשבה לקום כל בוקר בלעדיך. קומתנו שפופה, שיבה זרקה בשערנו, ורק אתה צעיר לנצח תישאר חקוק בליבנו ובזכרונותינו.

בניית אתרים: לוגו חברת תבונה