קיוון כהן הי"ד נולד ביום הכפורים תשמ"ג, 27.09.82 לאמו רחל, אחות בבית החולים היהודי בטהרן ולאביו יעקב טכנאי מטוסים בתע"ש האיראני. הצירים תקפו את אמו בחצות אך היא בקשה 'לראות את ספר התורה שבהיכל' בטרם תלד את תנוקה ביום הקדוש, נתגברה על כאביה הלכה לבית הכנסת ורק משם הובהלה לבית החולים וילדה. יום הלידה ונסיבותיה היו לסמל מעצב בחייו הקצרים אך המלאים של קיוון.
ילדותו עברה עליו בעיר בירתו של משטר חומייני שהמשיל את הקוראן בפרשנותו הפונדמנטאליסטית על אוכלוסי המדינה וכפה עצמו על אורח החיים ועל המחשבות של אזרחי המדינה שהיתה נתונה במלחמה ארוכה ומתישה בעיראק. העיר הופצצה כמעט מדי לילה. לא היו מקלטים. משפחתו הצנועה של קיוון ברחה עם הישמע האזעקות לרחובה הפתוח של טהראן ולנה תחת כיפת השמים. המחסור הבא תמיד בעיקבי המלחמה פגע בכל. מזון ודלק לא ניקנו אלא בתלושים.
מצוקתם של היהודים היתה גדולה ממצוקת האיראנים. הם נסבלו כנתינים איראנים בני דת נחותה אולם הוקפו טבעות טבעות של חשדנות לנאמנות כפולה, האחת למשטר למראית עין בלבד, השניה, העמוקה, הלנה בסיתרי הלב, לישראל העם והארץ.
ההחלטה לעשות את הבלתי אפשרי ולעלות ארצה גמלה בליבה של האם כשהרגישה פתע כי אחיו הבכור של קיוון שהלך לבית ספר יהודי נתון לפקוח אידאולוגי ותאולוגי הדוק של האיטולות הפך בדרכו הילדותית עדיין למעין שומר חותם הנאמנות הטוטאלית לחומייני בקרב משפחתו שלו. היה ברור לה לאימו שאי אפשר יהיה להגן על ילדיה מפני שטיפת מח מואצת בטהראן והיא החלה להיאבק על זכותה לצאת את המדינה לחופשה קצרה כביכול.
אחרי השתדלויות שנמשכו חדשים ארוכים אושרה יציאתה שלה לבדה בתנאי שבעלה וילדיה ישארו באיראן. תחנוניה ודמעותיה לא עזרו. לבושה צ'ודר על פי מיטב התביעה המוסלמית באה אצל האיטולה שהיה ממונה על עניני היהודים וניסתה ביאושה להטות אליה את לבו בטיעון של ההגיון דתי והבין דתי. האלוקים אמרה לו, לא לקח לא את יצחק ולא את ישמעאל אף על פי שאבינו המשותף אברהם היה נכון להקריב אותם, על מזבח וזה בחולות המדבר, ואתם תקחו שני בניה של אם אחת אומללה? האיטולה הנדהם מטיעוניה ומן האימהות שהקרינה מתוך רחל נסוג. הרשות נתונה אמר. או אז צצה התנגדותה התקיפה של המשפחה הקרובה שלא יכלה אלא להיוותר באיראן. אביה ואימה של רחל ידעו כמובן כי תוכניותיה אינן תוכניות של חופשה חולפת אלא של הינתקות מוחלטת מהם ומארץ מולדתה ושל עליה לארץ ישראל שהיתה רחוקה מעבר לכל מרחק גיאוגראפי מטהראן. ההורים התנגדו. את לוקחת אותם לארץ של מלחמות אין קץ. את מסכנת במו ידיך שלך את חיי בניך שהיום עודם ילדים אך תוך הרף עין יגדלו ויהיו לחיילים, אמרו. עד שיגדלו יהיה שלום בישראל אמרה האם ונפרדה מעל הוריה לבלי לראותם עוד. כשבישרה להם חמש עשרה שנה מאוחר יותר על נפילתו של קיוון בשיחה טלפונית באמצעות האינטרנט שתקו שתיקה עמוקה והפטירו אמרנו לך...!
האב יעקב שהיה כמובן בן ערובה שרחל וילדיה ישובו לטהראן הצליח כעבור כמחצית השנה לשחד במחיר כל רכושו הדל פקיד במשרד הפנים וקיבל כמתחזה למוסלמי דרכון על שם לא לו והצטרף לאם שהגיע דרך תורקיה לארץ וחיתה בה לבדה על כל המצוקות של עולה חדשה ואם למשפחה חד הורית בישראל.
קיוון בן החמש וחצי התערה מהר יותר משאפשר היה לצפות בחייו החדשים בישראל. הוא נשתחרר מטראומות איראן והיה לילד שמח וטוב לב. תוך שבועות מספר פטפט כבר רק עברית ולימים נבלה האיראנית שבפיו ונשכחה.
המשפחה חיה בצמצום רב. גם האם גם האב עבדו בעבודות מזדמנות עד שיעקב לאחר הסבה מקצועית ושנים של אי קביעות נקלט לאלקטרה כטכנאי קירור. קיוון במראהו מלא החן, בסבר פניו המחייכות ובהתנהגותו המשוחררת והמרוסנת בה בעת, היה ער למצוקה אולם לא נתן מעולם בטוי לרגשותיו. הוא לא תבע דבר מהוריו והסתפק במודע במעט שבמעט. בבית הספר בו למד לא חסרו ילדי מצוקה. קיוון היה נותן להם את הכריך שהכינה לו אימו ואלמלא סיפרה לה על כך מורתו לא היתה יודעת על כך מעולם. הישגיו הלימודיים היו טובים. הוא גדל להיות נער חברותי מאוד שהשפיע על סביבתו שמחה והכרת הטוב. בכל חופשותיו היה עובד בכדי להשלים בכוחות עצמו את חסרונו. את שיעורי הנהיגה שילם מחסכנותיו המעטים והיה גא על כך בצניעות המאופקת שאפיינה אותו.
לאחר שהשלים את חוק לימודיו התיכוניים נתקבל ללימודי הנדסאות שהיו כרוכים בדחיית גיוס. קיוון לא עמד בכך. מיטב הצעירים התגייסו בכדי להלחם בטירור שפשה בישראל פרוץ האינטיפאדה וקיוון חש שמקומו עם הבחורים. חרף הפצרותיה של אמו רחל החליט לקטוע את לימודיו ולהתגייס. אחיו הבכור של קיוון שירות בשעתו בקווי האש הראשונים בלבנון וניצל לא אחת בנס. באחת הפעולות המרובות בהן השתתף כחייל סדיר היה בג'יפ שנפגע. הוא יצא מתוכו ללא פגע וחיסל במו ידיו את התוקף. הגורל אורב לנו אמר הבכור. הוא לא יוכל לנו השיב הצעיר.
לקיוון היה האח מקור של גאווה ודוגמא אישית. לאימו היה מקור של דאגה מתמדת שהקרינה עליה מעתה מקיוון. יעקב האב הבין כי לא יוכל להשפיע על בנו להשלים לימודיו לפני שיתגייס ולכן הפציר בו ללכת לתפקיד טכני ההולם את הכשרתו. קיוון סרב. מה שהמדינה צריכה היום זה לא טכנאים ולא חוקרים ולא פרופסורים טען בלהט ובשכנוע פנימי, היא צריכה לוחמים. בבסיס הקליטה ומיון נתברר לקיוון שגם שלטונות הגיוס שיבצו אותו כטכנאי. קיוון שמעולם לא הימרה את פי הוריו ומוריו המרה זאת הפעם את פי מפקדיו. הוא ירד מן האוטובוס שהסיע אותו אל מחוז שיבוצו ולא נתקררה דעתו אלא עד שנאותו לשבץ אותו לחיל קרבי.
קיוון היה אהוד אל חבריו ועל מפקדיו. מזגו הנוח נכונותו לסייע לכל דורש סיוע ולהתנדב ראשון לכל משימה הפכו אותו לחביב המחלקה. החיוך טוב הלב היה לאות היכר של אישיותו. הקרנת אושר על כל הסובבים אותך אמר עליו אחד מסופדיו. הוא ידע להרגיע במבטו השקט והבוטח ולעיתים קרובות כמו פישר בין איש לרעהו במאור עיניו בלבד. איש של מבט אמר עליו סופד אחר. לנער הצעיר יפה התואר ועדין הנפש לא היו אלא ידידים. האופטימיות שלו היתה מדבקת, אולם עתה אנו יודעים כי נשא בחובו יראה מפני המוות כמורא מפני הגורל. קיוון שירת במוצב יקינתון שידע ימי קרב ואש. הוא לא ירא מפני איש ואף על פי כן במכתב לחברתו כתב: נולדתי בשבילך ולחמתי בשבילך ונהרגתי בשבילך. הדברים נצרבו בתוכה כמכוות אש ובעומדה על תלולית עפרו מוללה בידה את המכתב הזה האחרון.
גם האם רחל נשאה בחובה תחושה של גורל. יממה לפני יום נפילתו של קיוון חשה בפחד סמוי שכירסם את ליבה. היא לא מצאה מנוח. יעקב בעלה הרגיע אותה. אין סיבה, אמר, לדאוג, אין סימן מרחוק ומקרוב שמצדיק כל דאגה.
היא לא נרגעה. למחר נודע לחבר לעבודה של יעקב, אביו של חייל ששרת גם הוא במוצב יקינתון, שהיו חילופי אש במקום. כולם בסדר אמר לו הבן. האב מיהר להרגיע גם את יעקב ויעקב מיהר לספר הדבר לרחל. במקום להירגע נזדעזעה כולה בקרבה. היא צלצלה למוצב וביקשה לדבר עם המפקד של קיוון. היא אמר לו קיוון מת. המפקד שתק. בו בלילה היה בראש חייליו בבית העלמין הצבאי בסגולה אימץ את כתפי יעקב ורחל שעמדו על קבר בנם וספד לקיוון בקול חנוק מבכי.
מסעו הנהדר של קיוון הנער המחייך והבוטח מטהראן תם באדמת ישראל.
כתב יצחק מאיר.