חייל קרבי
סמוך לאחר שהשלים ירוחם את הכשרתו כמש"ק דת, התגשם חלומו הגנוז כשסופח לשריון ונשלח לחברון לתפקיד שיש עמו שילוב של חייל דת וחייל קרב. למשימה הקרבית יצא ירוחם כחתן ה ש ש א לי חופתו. לא היה ספק בלבו, שמפקד לשכת הגיוס, עמו נפגשנו, ביקש להעניק לו מחוות הוקרה על הפגנת רצון כן, בעת גיוסו, לשרת כחייל קרבי. גם אני, אמו, "כרעתי על ברכיי" בפני מפקד לשכת הגיוס, בתחינה לאפשר לבני שירות קרבי על אף קוצר הראייה בה לקה, הכופה תלות במשקפיים. סיפרתי לו שירוחם מתאמץ להעלות את כושרו הגופני ומתאמן חודשים רצופים בריצה על גבעות הטרשים בשומרון כשתרמיל גב כבד על גבו. המפקד אמר שזו הפעם הראשונה בה נתקל ב אם המתחננת שבנה יתקבל לשירות קרבי...
"לשרת בחברון משמעו לשרת ליד ההורים, האבות והאמהות שלנו. משפחתיות חמה ומחבקת", כך הגדיר זאת ירוחם.
על ירוחם הוטל ללוות, חמוש, אוטובוס הסעות של ילדי חברון בדרכם לבתי הספר בקרית-ארבע ובשובם לחברון בתום יום הלימודים. מתח ביטחוני שרר באותה תקופה ברחבי הארץ ובמיוחד במוקדי חיכוך האוכלוסיות היהודיות והערביות.
כבר ביום הקרבי הראשון של ירוחם נרגם אוטובוס הילדים באבנים גדולות.
פורעים, צעירים ערבים, עמדו חשופים וחצופים על גדרות ומבנים לצדי הדרך ורוקנו על האוטובוס את מלאי תחמושת האבנים שהכינו מבעוד מועד. מטח האבנים החריד את האוטובוס בקולות נפץ רמים, שנשמעו כקולות ירי. חלונות האוטובוס נופצו. הילדים נשכבו בבהלה על רצפת האוטובוס וקול צהלתם נדם באחת. ירוחם הורה לנהג האוטובוס לעצור, לפתוח את הדלת הקדמית ולאפשר לו לזנק החוצה. הירי של ירוחם היה מדויק. הכדורים נותבו סמוך מעל לראשי הפורעים אשר נפוצו בבהלה לכל עבר. ירוחם שב לאוטובוס אשר המשיך בנסיעתו אל יעדו באין מפריע. ניצחון לחייל קרבי ביום הקרבות הראשון שלו.
ירוחם טרם ידע אז שהקרב הקשה עוד לפניו.
"המפקד ביקש שתיגש אליו בדחיפות", אמר ה-ש.ג. לירוחם בשובו לבסיס.
מיד בהיכנסו לחדר התפרץ המפקד לעברו בצעקות רמות: "הבלגה, טוראי, הבלגה, זה מה שנדרש ממך! לא יותר! למה לחמם את הגזרה?! לא יורים - נקודה!!!"
ירוחם לא האמין למשמע אוזניו והשיב למפקדו בתום לבו: "ילדים בדרכם לבית- הספר נרגמים באבנים גדולות ואני, החייל המגן שלהם, אמור לשבת בחיבוק רובה?!
המיגון אינו מספק הגנה ואחרי מטח האבנים הראשון החלונות נפרצים והילדים נחשפים לסכנה מוחשית! המחבלים מזהים את ההבלגה, את ההכלה של צה"ל. הם בטוחים בעצמם ושואטים, בעידוד הצבא, אל המטרה הרצחנית הבאה באין מפריע".
"טוראי, מהיום אתה יוצא לליווי אוטובוס הילדים ללא רובה. שמעת?! אתה רק מקבל פקודות. לא מחליט שום דבר בעצמך ולא חשוב מה קורה בדרך!"
"ח ב רה", פתח המפקד את דלת חדרו וצרח לעבר צוותו: "מהיום הטוראי החדש הזה לא יוצא עם רובה! מהיום ליווי הילדים בלי נשק, שמעתם?!"
לאחר שרוקן המפקד את מחסנית זעמו על ירוחם, הוסיף וסחט את ההדק:
"...בבית אצל אימא תעשה מה שאתה רוצה! כאן זה צבא ואתה עושה רק מה שאני אומר לך, מובן?!"
"כן המפקד", סינן ירוחם כמעט ללא קול ויצא מהחדר מושפל וחרד.
לתודעת ירוחם חלחלה העובדה העצובה, שלהיות חייל קרבי אין משמעו בהכרח להלחם ולהעניק ביטחון והגנה לאזרחים ואף לא לילדים רכים.
"אינני רוצה להיות בובה במדים במחזה האבסורד הזה. אינני יודע אם זו גחמה נקודתית של המפקד שלי בחברון, או שמא זו הוראה מגבוה, ואולי אף מהדרג המדיני!" סיים ירוחם את סיפורו כששיתף אותי, אמו הגאה, בחוויותיו הקשות כחייל קרבי בחברון, כשדמעות בעיניו ובעיניי.
בימים שלאחר מכן הפורעים הצעירים לא נצפו בצדי הדרכים. יריות ההרתעה של ירוחם נשאו פרי. רעש צהלת הילדים שב ומילא את חלל האוטובוס כתחליף ע רב לקולות נפץ הסקילה. כדי להנעים את זמן הנסיעה, הפעיל ירוחם את הילדים בשירה. הילדים המופתעים נענו בשמחה והשירה עלתה והתרוננה באוטובוס הרגוע והפכה לחלק מהווי הנסיעה היומיומית.
לא חלפו ימים רבים ורגימות האבנים התחדשו והפכו לשגרה אשר החליפה את ימי החסד של שירת הילדים באוטובוס. ירוחם היה מנוטרל ללא נשק והתסכול העכיר את רוחו.
מאז אותה התקלות של ירוחם עם מפקדו הוא חתר בקדחתנות, תוך הפעלת קשרים, לעבור לתפקיד ברבנות הצבאית. ואכן, מאמציו נשאו פרי והוא הופנה למחנה בבקעה לשמש כמש"ק דת ואחראי על כשרות המטבח הצבאי האזורי.
הפעם לא יצא ירוחם לדרכו החדשה בצהלת חתנים, אלא מתוך הפנמה שהוא בדרך אל ייעודו בצה"ל, אותו ימלא בנחישות ובדבקות במטרה, כמיטב יכולתו.
"בעצם גם זו שליחות קודש, אימא, אולי דווקא בשירות ברבנות אוכל להיות קרבי יותר. אלחם בכל כוחי כדי שכל חייל יהודי יזכה לאוכל כשר ולכל הדרוש כדי לאפשר קיום אורח חיים יהודי מלא בצבא ההגנה לישראל".
נעמי ברוכי
אימא של ירוחם שגיא (קפלן)ז"ל