בליל של סופה וסער, היה החלון כבר מוגף,
קרא מי בחוץ ונדם. זה הכל.
עיניים אמצתי ומחצתי לחלון את האף
ורק הטיפות המתנפצות אל האדן. מחול.
ואז קרא הוא שנית…
לאור הברקים שם הבחנתי בדמות
עטופה, אך נוטפת ודאי
מהרתי לדלת, פתחתיה, בפלצות
גיליתי עצמי מתבונן אלי.
ואז הוא בלעג חייך…
למה זה באת?
הבטחתי…
הן גרשתיך!
התגרש אורח?
וכך הוא נכנס לו כשהחיוך אינו סר
מותיר אחריו רפש ובפי טעם מר.
התבונן לו סביבו דקותיים בשקט
שרבט לו בעט והפך את הקסת
ואז פתח ואמר:
מסתדר בלעדי?
או הו!!!
לא חסר לך?
כלל וכלל לא!
הוא הקשיב ברכוז לקולו של הרעם
מתגלגל ומרעיד החלון
ואז נפנה הוא, הביט בי בזעם
ושנאתו הפחידני לא במעט.
ואז הוא סנן בחרון:
טפש בן איולת! כיצד זה תתן
שאת טוב לבך כל ברנש ינצל,
ואחר כללי ריק ישליך אחר גו, ואכן
זה מכבר נראית בר מינן ללא צל.
נכון הוא!
שאיני יכול לנצרך לסרב
ולעזור לחלש אוהב גם אוהב
אך, האם חטא הוא להיות קצת טוב לב?
ואתה!