גדליהו גלר שהה בתוכנו רק פרק זמן קצר. לא זכיתי להכירו מקרוב. נתונים היינו לטרדות חיי השעה הטרופים, ורק פעמים מספר נפגשנו, לשם מאמץ וטיפול משותף, להקלת חוסר העבודה בין פועלי המקום.
זכורני פעם, באחת השיחות, כאשר אחרי כל מאמצינו הגענו לקיר אטום - הסתכלתי בו ופג לבי... מצחו הרחב חרוש קמטים-קמטים, כל ארשת פניו יגון וצער - והם כל-כך אבהיים, מלאי רחמים ואהבה, אך יותר מכל אלה היו דבריו ספוגים דאגה עמוקה, והם נוקבים עד התהום...
ופעם אחרת, כשישבנו על מדוכת שיכון התימנים והפועלים ביבנאל, קרא גדליהו ברגשי כאב עמוק:
"למה זה דוקא כאן, בגליל הנידח, המשוע לפדות ולתקומה, עזבו במשך עשרות שנים את הפועלים בודדים ועזובים, מפרפרים בקיומם ונמקים באין גג לראשם?... נחוצה פעולה! אי אפשר שהמוסדות יתעלמו! ויש להעלות את שאלת הגליל ודאגותיו בראש כל דיון...
ובמשך דברינו על עתיד הגליל ובניינו השתפכו דבריו, חרישיים וערבים לאוזן ולנפש, עד שנדמה היה, כאילו אני שומע את צלילי המנגינה "אל יבנה הגליל"...
לבסוף אמר:
"ימי ספורים כאן. עלי לעזוב את הגליל ולעבור להתישבות לעמק בית-שאן". ניבא לו ליבו - ולא ידע מה; אכן, ספורים היו ימיו - אולם את הגליל לא עזב עוד לנצח...