יחיאל סלור ז"ל

"צר לי עליך, אחי..."

הבה ואנסה גם אני, אחותו, להעלות שברירי זכרון לזכר יחיאל אחי. דומה, בחייו הרבינו לדבר עליו, כה הרבה היה לספר עליו, ועתה שאיננו - כמו נסתם המבוע. מאחר שהתרגלנו לדבר בו בחייו, קשה לדבר בו כעל עבר, כעל מי שאיננו עוד.
אנסה בכל-זאת... יחיאל נולד בפתח-תקוה בי"ג ניסן תרפ"ח. בהיותו בן שלוש נסע יחד עם אמא, אחינו ואחותנו הצעירים למרוקו, אל אביו, שעבד שם כרופא. כעבור שלוש שנים חזר ארצה, יחד עם אמא, האח והאחות. הם שהו בארץ שנה, ואחרי שאמא סידרה את הילדים בבתי-ספר שבארץ, חזרה עם יחיאל, שהיה הבן הצעיר, לחו"ל. הוא סירב לחזור, אך ללא הועיל. נאלץ לנסוע. אולם בהגיעו לשם החל להציק להורים. לא רצה ללמוד בבית-הספר, רצה רק לחזור ארצה והוא רק בן שש שנים. הילד סבל במידה כזו, שההורים נאלצו לוותר לו, ושלחוהו, עם מכר אחד שנסע לפריס, דרך מרסיל חזרה ארצה.
בבואו לארץ סודר במוסד-הילדים זיו, יחד עם האח השני. התנאים במוסד היו לא-קלים. קשה היה לו להתרגל לאוכל, אך כששאלנוהו: "מה נשמע", ענה: "אני בולע את האוכל, כי מוכרח אני להתרגל, כי פה מקומי".
מרגע עלותו ארצה לא הוציא מפיו מלה צרפתית, ודיבר אך ורק עברית. האיום הקשה ביותר היה, שישלחו אותו בחזרה. "רק זה לא", ענה תמיד, "אינני רוצה לחיות בחוץ-לארץ".
לאחר זמן נישאה אחותו והיא לקחה אליה את שני האחים לטיפול. וכך היה ליחיאל בית. הוא למד בגימנסיה "אחד-העם" והצטיין בלימודיו. היו לו כשרונות ותפיסה לא-רגילה. ההורים שלחו כל הזמן כסף וכך ניתנה לו האפשרות ללמוד. אך לאחר שאיטליה נכנסה למלחמה, לא היתה שוב אפשרות להעביר כספים ממרוקו ויחיאל היה נאלץ להפסיק את לימודיו. אז הצטרף להכשרה הצעירה בדגניה ב'.
וכאן, על אף היותו צנוע ונחבא אל הכלים, הכירוהו מיד הכל ואהבוהו מאוד - גם החניכים, גם המדריכים והמורים, ואף חברי המשק. הוא נכנס יפה לעבודה, התקשר אליה, עבד בדביקות ובמסירות ממש כאחד החברים המבוגרים.
כתום ההכשרה עלתה הצעה להישאר במקום, אך יחיאל לא רצה להשתקע במשק מסודר כמו דגניה והתבטא, שאיננו רוצה לחיות כבר על-יד "סיר הבשר", כי תפקיד הנוער לחלוציות ולא להצטרפות למשק ותיק.
בינתיים נגמרה המלחמה והיתה אפשרות שהוא ימשיך בלימודיו, שנאלץ להפסיקם. אך הוא לא רצה להמשיך בזה והחליט להצטרף להכשרה. הוא שהה אצלי בבית-השיטה זמן קצר עד שבחר את מקומו והצטרף להכשרה בגבע.
מיד בבואו לגבע נתחבב על החברים ומפקדיו ראו בו כוח צעיר עולה. ואכן, לאחר זמן קצר נקבע להשתתף בקורס למ"כ. אך יחיאל לא ראה בדרך הצבאית את יעוד חייו. באחת השיחות התבטא, כי בחר בדרך זו רק בגלל ההכרח שבחיינו, אך בפנימיותו הוא מתנגד לכל צבאיות איזו-שהיא. זו לא היתה הרפתקה של נער צעיר, אלא הבנה עמוקה לגבי גודל התפקיד וכן לגבי הסכנה הצפויה בו.
אותו זמן חזרו הורינו מחו"ל והוא קיבל יום-חופש אחד כדי להיפגש אתם. עם אבא היתה זו הפגישה היחידה. אמא באה אלי כעבור כמה שבועות וטלפנו אליו לגבע. הוא הגיע לכמה שעות והודיע לנו, שמעתה משך כמה חודשים - לא נשמע עליו כלום, כי הוא נשלח למקום סודי בהחלט. הכוונה היתה לקורס של מ"כ. אמא לא גרעה עין ממנו כל הזמן. לבה כאילו ניבא לה. פגישה זו היתה כמה ימים לפני ביצוע פעולת הגשרים. הוא נבחר יחד עם מועמדי הקורס לפעולה. יצא ולא חזר. בן 18 היה במותו.
המשורר אומר: "ושירת חייו באמצע נפסקה", אולם על יחיאל יכולה אני לומר: רק ניצנים נבטו מתוך העפר ואילו האילן הגדול שהבטיח כה רבות נגדע ואנו נשארנו אבלים ליד גזע כה איתן, שאת נופו לא זכינו לראות ולחוש.
"כאלה באביב ימותו"...

רחל ש.

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח