לילה אחד יצאנו להטרדה במסגרת מבצע "עין". יאיר עסק אז בתפקיד בגדוד. לפני הפעולה ניגש אלי וביקש להשתתף בפעולה. שאלתיו מדוע יחפוץ כל כך לצאת, והוא ענה בפשטות: "הבן, אי אפשר שאני אשב פה בחיבוק ידיים, בו בזמן שבנזלה חסרות ידיים עובדות". "הוא שיכנע אותי. וכי כנות ואמת גדולה כזו לא תשכנע? יצאנו. יאיר סגן מפקד המחלקה. כל הזמן הוא בתנועה: רץ, מוסר פקודות, מסביר לאנשים ולממכ"פים את תפקידם, מנחמם על הקור השורר בנגב. הערצתיו...
יום אחד לפני האסון שוחחנו על בעיות המשכורת. יאיר, כרגיל, מנסה להסביר בשקט ובהגיון רב את עמדתו. הוא משלב ןמקשר את חיי עצמו במשק, את חיי המשק בכלל. הוא פותח עולם חדש, מרחיב אופקים. שומע במתינות, קולט, אינו מפסיד אף מלה, מעריך אותך; ואתה נהנה משיחתו.
יוצאים למבצע חדש. יאיר בא אלי ומהרהר. לדעתו אין המחלקה שאליה צורף עתידה למלא תפקיד פריצה, והוא רוצה להיות בפורצים. הוא צודק. הרגעתיו ודעתי נחה עליו.
...שעה קלה לפני הפעולה. התפקיד: כיבוש משלט אויב מבוצר היטב בהתקפת לילה. ידיעות כמעט ואין. מלאכה קשה... אין גם חבלנים לפיצוץ גדרות התיל. אנו מקבלים חותכי תיל ומוסרים אותם לאנשים, וביניהם ליאיר. ידיים נאמנות, ידי נער עובד, הרגילות לכל מכשיר: פעם היתה זו המחרשה, ועתה הרובה ומספרי התיל.
המחלקות זוחלות אל הגדר. אש נוראה. מחלקת יאיר מודיעה: "נתקלנו בגדר ופרצנו אותה. אנו נעים הלאה. "פרצנוה". מילה אחת. מי פרץ? ידעתי...
"אש האויב אינו המרפה. יאיר פורץ את הגדר השניה, את זו המסובכת. נבעה פרץ גדול, אשר דרכו אפשר להסתער. המחלקה מסתערת. יאיר מתפרץ הראשון, שואג שאגת "מוות לאויב!" ופתאום נדם, נדם לנצח...
"בזכותו, במתפרץ הראשון, נכבש המשלט אותו לילה..."