השדות מרהיבים עין בשלל צבעיהם וגוונם הצהוב, הצהוב-ירוק, החום והחום-אדמדם. אי-שם משתפך בחלילו רועה קטן ועל ידו העדר המלחך את עשבי הענק העסיסיים. מרחוק מתנהלת לאטה קבוצת ילדים וביניהם קרועי נעל, פסחים וצולעים גם יחד. קשה להגיד כי זאת היא קבוצת מטיילים.
בראש צועד החלוץ ואחריו מזדנב המאסף, כשהוא צולע ונאנק. אולם היכן הוא המחנה כולו? החלוץ ישנו, המאסף גם הוא כאן, אך ביניהם חלל ריק של כמה קילומטרים. בראש החלוץ הולך המורה והרבי קיל. עמוס הוא תרמילים כגמל ובידו מטה ארוך, הנראה לנו כמטה קסמים, המוביל ומדריך את כולנו. בראש המאסף צועדת מורתנו ומחנכתנו רבקה, כשהיא כולה אדומה ומכוסה זיעה מכף רגל ועד ראש; בידיה מזודה ההולכת ומשמינה על חשבון חפצים הנעלמים בתוכה, כאילו מעצמם.
רק תראה נקודת ישוב מרחוק ומיד נערכת התנפלות איומה על המדריך המסכן: כמה קילומטרים יש עוד ללכת? כמה כבר עברנו? היש שם בריכה? שאלה אחרונה זאת תופסת את המקום העיקרי, כי קבוצתנו סובלת מאוד מהידרוטרופיה.
עם רדת הערב עוד לא נרגעים הרוחות. אך הסירונו את המשא מעל גבינו מיד מתחיל כל אחד למנות באצבעותיו את העם הכבד של מיודעיו במקום: דוד ודודה, קרוב ומכר. במשך היום כולו אין איש שואל לשלום קרוביו, אך עם בוא הליל, הננו מוכנים לקפוץ ברוב דיצה וגילה למטתה הרכה של הדודה.
ואף על פי כן נעשית הכניסה למחנה בנחת ובסדר. מתחילה מחכים כשעה ומחצית השעה עד שיגיע המאסף הצולע, או, יותר נכון, המאספת, כשהיא מדדה יחפה ונעליה נתונות תחת בית שחיה. אחר כך צונח המחנה כולו על התרמילים בצפיה מתוקה לארוחה. מיד אחרי הארוחה נשכחות כל הדודות בעולם וכולנו כאחד דוהרים לעבר הבריכה וטובלים במימיה הקרירים והנעימים.
בן 13
מתוך "יאיר" - חוברת לזכרו, בהוצאת גבעת השלושה, טבת תש"י
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח.