אלבום תמונות
במשך כל החודש לא פסקה דמותו מרחף בפני עיני רוחי. בכל אשר אפנה - יאיר. הנה ככה ישב, ככה עבד, הנה הוא דוהר עם המריצה, הנה הוא נפתל עם העגלות, לבל תחטוף אחת מהשניה את החלב. הנה אני רואהו קם מאצל המבכירה ומתפעל משפע החלב שלה. כולו צמוד לעבודתו ברפת. תמיד שילב את התורה שקבל בבי"ס כדורי בעבודתו היום יומית והצליח לשלב תיאוריה למציאות. במכתבו אל אביו תמצא התפעלות רבה ומסירות לענף בעלי החי.
אהבתיו בבואו להתאים את שעות עבודתו בשבת, כי לא ראה אפשרות לנוח בימי בקורה של אמא ודאג שיוכל להיות אתה כל זמנו החפשי, שיוכל לקבלה, לטפל בה, והאם היתה באה לרפת וראיתיו נהנה מהנאת אמו: אכן, גדל הבן והיה לאיש ועובד עבודה קשה ומענינת, חי בה, ומענין גם את האחרים בעבודתו.
וכשהחלה המלחמה לא שקט ולא נח. תבע ודרש את זכותו וחובתו להיות בין המגינים. על אף הקשיים מבחינת העבודה היה בנזלה בלילות ובימים הקשים ביותר. וכשגברה המלחמה לא יכול היה להיות בין המצייתים לתביעת המשק ולהשאר בבית. הוא נחלץ והלך אל שורות הלוחמים, היה לאחד מבני הפלמ"ח וגאותו רבה על חטיבתו זו.
עמד לו הכוח להתגבר על כל המניעים הנפשיים והמשקיים על אף הכרתו שהוא נחוץ במשק, על אף ידיעתו מה קשה יהיה לאמו - הריהו בן יחיד ובאמת היחיד שלה בחייה - וגברו עליו הדרישה והתביעה הפנימית ללכת עם ההולכים לחזית, לעמוד בשער, להדוף את האויב. והוא הלך.
אכן, בפניו הונמכה קומתי. בלחצי את ידו בבואו לחופש הביתה הסמקתי. קנאתי בו שהיה לו האומץ להתגבר על כל המכשולים ולי הוא לא הספיק. התענינתי אצל אחרים מה פעלו ומה מעשיו, אך אותו בושתי לשאול - הרי מה שעשה הוא לא עמד הכוח בי לעשות.
כואב אני ודואב על הורים שכולים, על אם שנשארה ערירה וגלמודה מבנה היקיר. יחד עם זה רוטט הלב על גאות האדם שעמדה כאן במבחן. לא תמיד הגאוה היא שלילית. גאות האדם להיות אדם חפשי בתוך עמו החפשי, על אדמתו המשוחררת, הביאה אותו עד הלכו למלחמה, למרות אי הסכמת כולנו. גאות האדם חייבה אותו להיות עם הפורצים. והוא פרץ בכוח הדרישה הפנימית לא להיות פסיבי, אפילו כחייל. לא יכול היה להתגבר על תביעת המצפון: חבריך עומדים במלחמה והיכן אתה? והוא נחלץ והלך, פרץ ונפל. ודמותו מצוה לנו: המשיכו.
אותה שעה אחרונה של אשמורת שלישית מלפני שלושים יום לא תשכח ולא תמחה. הנה אני שומע את הבשורה האיומה: הביאו את יאיר מהנגב.
והנה הוא שוכב בכיתת בית הספר. בלכתי מהרפת לכתה אחזתני צנה: האמנם יאיר לא יוסיף להאיר עוד? והנה מצאתיו שוכב באלונקה דומם ולבושו עוד מוכתם בדם ובעל כרחי האמנתי: הוא איננו עוד.
מתוך "יאיר" - חוברת לזכרו, בהוצאת גבעת השלושה, טבת תש"י
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח.