הכרנו את פרויקה כשרצה להצטרף לקבוצתנו בתנועה. מגוחך היה הדבר בעינינו לצרף אלינו חבר, שהיה מצוי בתוך אוירת חברה אחרת, והיה שייך לסוג אחר של חברה. אך אנו קיבלנוהו. רוח חדשה החלה לנשב בו עם הצטרפותו לתנועה. הוא התקרב לנוער העובד, לאידיאלים החלוציים, להגשמה. אזכור עוד היום אותו מעמד בו התיצב ואמר שהוא רוצה לצאת להכשרה אתנו - עם הגרעין שהתארגן בתוך הקבוצה החינוכית - לשנתיים. רצונו היה לצאת לשתי שנות שרות, להכיר את חיי הקיבוץ ולחשוב אם מסגרת חיים זו הולמת אותו ואת רצונותיו. פרויקה היה מציאותי וכנה ולא רצה להרחיק חשוב על עתידו, בלי להכיר היטב קודם לכן את צורת החיים החדשה לקראתה הלכנו. קיבלנוהו אז כ''מפוקפק''. כאדם שיצא למלא רק שנתיים שרות ללאום. אולם במהרה נשתנה הדבר. פרויקה התאהב ממש בצורת החיים הקבוצתית, הוא התגלה בבטחונו העצמי הרב, בקנאתו לגרעין ולרעיון החיים השתופיים.
עוד לפני צאתו להכשרה עסק פרויקה בהרמת הרמה התרבותית בגרעין, והצליח להעלותה בתכניותיו והמצאותיו העליזות - ביחוד בשטח המוסיקלי ובמסיבות שאנו זוכרים אותן עד היום.
בצאתו להכשרה הכרנוהו יותר ויותר. הכרנו לדעת את לבו הפתוח, את נפשו האמיתית, את דבריו הגלויים. והיה, אם רצית לפרקים לברוח מן האמת, בחייך הפרטיים או בחיי החברה - היה פרויקה מוכיח אותך על פניך והיית נאלץ לקבל את דבריו בלי תרעומת.
בכנרת הכרנו בו את ה''פקק' בהכשרה. הוא עבד בכל מיני מקצועות וענפים, כי כל ענף דרש אותו אליו. בכל אשר פנה הצליח. חברי המשק אהבוהו. לעתים היה עובד שעות נוספות בנגריה כדי לשפר במועדוננו כל מיני שיפורים ולהתקין בו רהיטים. לפני נסיעתנו לגליל הכין לכל אחד מאתנו ארון פרטי אשר היה לעזר לנו בכל מסעינו.
בכפר-סולד הכרנו את פרויקה אמיץ-הלב ללא-חת. זוכר אני את התנהגותו בקרב הראשון שלנו. תוך כדי נסיגה, התגלגל פרויקה מסלע גבוה. שריקות קלעים והד פגיעותיהם בסלעים נשמעו מן המקום בו נפל. חבריו היו בטוחים שנפגע וצעקו אליו. פרויקה ''הרביץ'' חיוך חביב ואמר: ''נעים מאד כשחברים חרדים לשלומי''.
מכפר סולד נשלח פרויקה לקורס מכי''ם. יכלתו התבלטה בקורס זה. הוא התבלט שם גם בפשטות הליכותיו, באומץ החלטותיו ובשיקוליו המהירים והנועזים. הוא התיחס ברצינות ללימודי הקורס באמרו: "מחר אצטרך להיות אני האחראי, על כתפי תרבץ האחריות לכיתתי - לכן עלי להתיחס ברצינות ללימודים ולאימון ולהפיק מהם את מלוא התועלת''.
בגמר הקורס, עם חזרו לגרעין, לא ניסה מעולם להתעלות בגלל דרגתו הפיקודית והמשיך לפעול למען החברה. הוא חש את עצמו חבר לטוראיו. בקרבות עין-זיתון וצפת נתגלה פרויקה כאמיץ להפליא, בטוח בשיקוליו ושולט על כיתתו הקרבית שליטה מוחלטת. מות שני חבריו הטובים פצע את לבו. הוא נשתנה. כששאלתיו על שום מה לא ליוה את חבריו בדרכם האחרונה, ענה: "אני איני הולך להלויות, תאמין לי שאני כואב את הכאב ככולם, אל איני יכול ללכת למקום קבורת חברי".
ההזדמנות האחרונה שניתנה לי לשוחח עם פרויקה היתה בעין-גב בשעת התקפה אוירית. שוחחנו על נפילתו של קותי, שוחחנו על המוות. לא ידענו ששעתיים לאחר השיחה יקטול מוות זה גם את פרויקה. הוא אמר: "איני מפחד מהמוות, מפחד אני רק לחשוב על אבא, אמא, ואחותי בהגיע הידיעה על נפלי..." שעתיים לאחר מכן נפגע ונפח את נשמתו בדרך לחדר-הניתוחים.
אהרוניק יואלי
מתוך "עין גב במערכה"
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ''ח.