אלבום תמונות
לקראת המחנה
ברגע הראשון, בשמענו את המלה מחנה, שמחנו מאוד ותיכך למחרת התחלנו בעבודה קדחנית. הכל עסוקים: זה מביא צלחת, השני - תרמיל, וכולם עובדים ברצון ובאמונה כי המחנה יצליח. אמנם יהיה זה מחנה רק ליום אחד, אבל גם הוא יכול להוסיף לנו הרבה. אנו יוצאים למחנה כבר לא כילדים קטנים, הנמצאים תחת השגחה, אלא כל אחד ואחד אחראי בפני עצמו. הצופיות וכל התנאים במחנה יוסיפו לנו דבר מה בדרך חיינו העצמאית וילמדו אותנו דברים שכל צופה צריך לדעת אותם.
בבוקר, עם צאת החמה, כבר הסתובבו בגבולות הגבעה ילדים וילדות בחולצות כחולות, תרמיל על הגב והמקל ביד. כצופים ממש נפרדנו מההורים והתחלנו לצעוד בכיוון הכביש. כשעלינו עליו יצאה כבר החמה בכל זהרה והכביש התנוצץ תחת קרניה. לפעמים היה עובר אוטו ומקים רעש ואחרי עברו היה נשמע הד חזק. הלכנו בקצב, לפי שריקת משרוקית, עד שהגענו למחוז חפצנו - חורשת עצי אקליפטוסים גבוהים. התחלנו בעבודה ודפיקות הפטיש, שעבדו בו בהקמת המחנה, נשמעו רחוק, רחוק.
1937, בן 13.
על עתידי
לא פעם חשבתי מה עלינו לעשות כשנגמור את בית הספר, האם להמשיך בלמודים, או לצאת לעבודה? השאלה נקרה במוחי והטרידה אותי לא מעט. לפי דעתי על כל פועל ללמוד בעודו צעיר ולקנות לו ידיעות רבות, ביחוד במקצוע, שיש לו נטיה אליו.
ועמדה בפני עוד שאלה קשה: האם אני, ילד הקבוץ, בגמרי את בית הספר, צריך להשאר במקום זה, או לצאת למפעל גדול בארץ ולהרחיב את ישובנו. מצד שני חשבתי: לא! מי ימשיך את המפעל בגבעה בלעדינו?
והאמנם, אני הילד, שהשקיעו בו כל כך הרבה כוחות ושממקום זה שאבתי את כל ידיעותי, צריך לעזוב את המקום וללכת אי-שם הרחק? לא, עלי להשאר במקום, לתקן את המצב, לשפר את החיים ןלהיות פעיל בחברה, ואז יתפתח המקום ויפרח.
אולם כל זה עוד לא נקבע אצלי באופן מוחלט. מי יודע, אולי יבוא יום ורעיון זה יתחלף באחר, כי זאת לא החלטה ברורה אצלי, כי אם רק דרך, מהלך מחשבה.
ובכל זאת, יש לי נטייה לנדוד הרחק משאון העיר בין הרים פורחים, ישוב שקט, חיים חברתיים נוחים. אכן, מפעפעת בי תקוה בזאת. מי יודע, אולי תפרח הגבעה ויצא גרעין ממנה וילך רחוק מהעיר ויגדל.
אולם לעת עתה קטן אנכי ועוד עלי ללמוד וללמודבכדי לקלוט ידיעות ולעזור בבנין המשק.
1938, בן 14.
מתוך חוברת שהוצאה לזכרו - גבעת השלשה, סיון תש''ח.
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ''ח.