אלבום תמונות
לזכר מדריכנו
סמל הפשטות והגבורה
עכשיו אחרי הכל לא נשאר לנו אלא להביע מזכרונותינו עליו. אולם מה ביכולתנו לספר ולזכור, אם לא אותו עצמו, את כל דבריו, מעשיו והופעתו. שלמה נהרג ואיננו. ואנו, כל אחד מאתנו, מתאווה לשתף את כאבו בכאב הכללי. אבל איך לספדו? כיצד להביע את הפועם בנפשנו, את זה שגורם כאב קהה וחזק ומכווץ את הלב? האם מותר להספידו באותן המילים עצמן, באותו התאור של צער וכאב של כל האנשים? מה נוראה המחשבה, שאולי יחלפו יום, שבוע, חודש, החיים ישובו לזרום כמנהגם ושום דבר לא ישתנה. הצבור הרחב ישכח את גבורו, את מגינו, ואולי רק בלב מועטים ישאר שריד מאותה להבה שפעמה בו.
שלמה הי המדריכנו וחברנו במשך תקופה קצרה, אולם היו אלה ימים טובים לנו, ימי התעוררות לתנועה ולמולדת. ממנו למדנו בהקשבה וברצון. מעולם לא התבטא בדברי שגב, לא דבר על הקדשה עצמית. את כל דבריו בטא בפשטות ובטוהר ילדות, ובכל זאת מיצה את הכל.
הוא עצמו עלה על המזבח כסמל הגבורה. ואף כי יעברו הימים, החיים ימשכו, ויתכן כי למראית עין יחלוף הכל, שלמה לא ישכח. רוחו תפעם בנו ובכל עת, בכל שעה, תזכירנו, כי עוד לא מלאנו חובתנו למולדת, כי לפנינו מטרה נשגבה ורק ברצון אדיר, בהתמדה ובאמונה כשל הנער הדגול הזה, נוכל להגשימה. על כן נמלא ככל שנוכל את התלוי בנו, נחיה לפי הרוח שפעמתהו ונמות בעת הצורך למען החיים, למען ארץ ישראל הנגאלת.
יהודית, כתה ט'
מתוך חוברת שהוצאה לזכרו - גבעת השלשה, סיון תש''ח.
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ''ח.