שלמה "שלוימלה" מילר ז"ל

אלבום תמונות

ב. מהרשק:
אפשר שגם השטן לא היה יכול לברוא אסון כזה שקרה פה עם הילקח שלמקה מהגבעה, מההורים, מילדי הגבעה ומשורות המגן.
חמש השנים האחרונות היו אולי החלק היפה והעשיר ביותר בחייו. שלומקה הופיע כדמות הסוללת איזה דרך ושביל, ואף אחד לא האמין ששלומקה זה - ששום שביל בארץ לא היה זר לו ושהיה מתהלך בכל כבשלו, שהוליך אחרים בשבילים אלה והנחיל אהבה לארץ, אף אחד לא האמין ששביל-חייו הוא יהיה כל כך קצר.
מה היה בו? מה לא היה בו? - ''ידי זהב'' היו לו, ומה שלקח בידו היה מכניס בו נפש. זוכר אני שפעם נסעתי באוטו שהוא נהג בו ואמר לי: צריך קצת נפש בנהיגה. יושבים פה עשרות חברים שהוא הדריך, שהיו חניכיו, מפקדיו, וכולם זוכרים את הביטוי שלו: קצת נפש. והוא עצמו היה כולו נפש.
כשהתגייס לחטיבה היו אלה ימים לא קלים עבורו. היו אלה ימי בדידות, בדידות מבחוץ, אם כי חום מבפנים, ודרושה היתה אז עמידה בפרץ. שלומקה היה שלם עם כל מה שעשה, הוא היה בעל בטחון מושלם והחלטיות שהכל שיבוא לידו יגמר בטוב. ולא סבר כך מתוך יהירות או בטחון מופרז, אלא מתוך הרגשה עצמית שהדבר נתון בידי נוער שישלוט בכל, לא שלטון כבד אלא שלטון משפיע ומחנך. וכך עיצב שלומקה דמות של פלוגה שלמה, בעצבו את דמות מחנהו הוא.
בראשית הימים היה שלומקה מפקד כתת בחורות. נתעוררה אז השאלה מה תעשה החברה בשורות. בימים הראשוניםהיה די קשה, רבים היו שפחדו מכל הענין, ולא היתה בפניהם דרך, כי את הכל היה צריך לחצוב ולעצב מן היסוד ובפרט בעניני החברה. ושלומקה היה אחד החוצבים - מלבו. פה יושבות בחורות הזוכרות עוד את מסע הלילה עם שלומקה מעל ואדי כרכרה. הם אבדו אז את הדרך ולא מצאו את השביל. והשעה שעת לילה והסביבה זרה, בלתי ידועה ופרועה. והנה הגיעו לצוק, לא ידעו כיצד לרדת, וחיי הכל היו בסכנה. שלומקה, הצעיר בכולן, לא אבד את קור-רוחו ולא את חדות החיים, ואחת-אחת הורידן בין הצוקים והעביר את כולן למקום מבטחים. בכך יש משום סמל לדרכו. זה היה עוד ב-1942 עוד לפני ידיעתו כמה נפש וכמה רוח צריך להשקיע כדי לבנות צבא עברי עצמאי. אך בשבילו היה הדבר כה מובן - כי כך הוא נולד. ולמחרת באו הבנות וספרו שלא הצוק הפחיד אותן ולא איבוד הדרך ולא חשכת הלילה - כי שלומקה היה אתן. הוא היה משרה בטחון סביבו, בטחון בעצמו, בטחון בענין.
שלומקה היה מדריך של בוגרים ממנו והיה צריך להנחיל להם מקצוע קשה והוא עשה זאת ביחס נפשי לענין: בעדינות, בלי שמץ של פגיעה באיש בן 30 - 35 שנער בן 18 הדריכו והיה גם מפקדו. שלומקה מפקד - וכמה רוך היה בזה, רוחב לב, אמון, ואומץ. לא מקרה הוא שלא היה מקצוע בחטיבה, בלי שמץ הגזמה, ששלומקה לא שלט בו, לא ידע אותו. וככה לא הסתפק במה שהשיג ביבשה, באמוני השדה וכו' והגיע לטייס. הוא חשב תמיד כיצד אפשר להשתרש באויר והוא אמנם ''הכה שרשים'' באויר. רבים החברים שאינם יודעים כי הוא עמד לסיים את שנת החופשה שלו ולצאת רחוק-רחוק, להנחיל לנו דבר חדש: חבר מדריכים במקצוע הטייס.
חבריו הטייסים מספרים כיצד נהג באוירון, באיזה בטחון, באיזו שליטה עצמית.
בתחילת חדשי המאבק לא היה עוד שום נסיון בביצוע פעולות, הכל היה עוד בבחינת חידוש - ושלומקה בראש הפעולות, בראש הפעולה הארצית הגדולה שמאות חברים השתתפו בה. הוא היה מבצע במאה אחוז וככה בכל הפעולות - אי-אפשר היה לותר עליו - על אדם שהבטחון והכשרון אתו והאמון בו מצד ההולכים עמו.
זוכר אני אותו בנען, במועצת הקבוץ האחרונה, שמע שם את אנטק. בהפסקת הצהרים ניגש אלי ואמר: אולי גם פה נאחר, האם שמעת? אני, כל מה שהדרכתי, שלימדתי, הכל עומד מוכן לשרות.
במערכה הזאת של הקמת כוח עברי נגד כל המתנקשים במפעלנו בארץ, לא היה די בהכרח המציאות, לא היה די בפקודה, לשם כך דרוש היה קומץ אנשים שזוהי משאת נפשם. ואני סבור ששלומקה היה אחד מהטובים ביותר, מהמושלמים ביותר, מהשלמים ביותר עם עצמם, מהשלמים ביותר בהליכותיהם, למען המפעל הזה, שמי יודע כיצד יעריכו אותו בעתיד.
הפעולה האחרונה בה יצא שלומקה, היא מפנה. התעללו בנו ערבים, הבלגנו הרבה זמן, אבל היה הכרח לגאול את החרפה. ושלומקה יצא בראש ההולכים לפעולה. כי אם היה צורך לבער קן מרצחים, לעצור את ההשתוללות - כמעט אין לתאר כיצד אפשר היה לעשות זאת בלעדיו. אולי לא מקרה היה זה שהוא זנק בראש. כל לחש הספיק שהוא יהיה בראש, כל רמז דק. מחיר יקר מאוד שילמנו, יקר מדי לכולנו, לגבעה ובמיוחד חהורים שאין בפי תנחומים להם, ולילדי הגבעה. שלומקה היה עמוד התווך בין ילדי הגבעה, סביבו הכל, סביבו נדבקו כולם. בשבוע זה יש לי הרגשה שאין כמעט למי להדבק, הרגשת יתמות שאין לה הגדרה. מחיר יקר מאוד...
חבר אחד סיפר לי שלפני הליכתו לפעולה התלוצץ: אם אני אפול אל תתאבלו עלי. הוא טעה. האבל הוא לא מאורגן, אך הוא רובץ עלינו ואין כוח שיסיר אותו. גם אם הפעולה הזאת היא מפנה ותפסיק את השתוללותם של הערבים, גם אם הצילה את כבוד פתח-תקוה ואת כבוד ההגנה בארץ - רובץ האבל עלינו. שלומקה טעה. אבל במותו הוא הנחיל לנו לא רק אבל, הוא הנחיל כבוד גדול מאוד. האיר את דרכנו באור-יקרות. ולכולנו: לגבעה, להורים, לילדים, לכל אלה שהוא הנהיג והדריך, לרוב החטיבה שמכירה אותו, לכל החברה הזה, יאירו האבל והכבוד את הדרך הקשה להמשך מפעלו.

מתוך חוברת שהוצאה לזכרו - גבעת השלשה, סיון תש''ח.

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ''ח.