שלמה "שלוימלה" מילר ז"ל

אלבום תמונות

ממכתביו אל עוזי
חכיתי הרבה ובאי סבלנות למכתב ממך. חי אני ימים אלה ומרגיש את המפעל הגדול בכל צעד בחיי היום יום שלי. ופתאום באופן מעשי נתקו הקשרים, איזו הפסקה שאינה נותנת מנוחה. רוצה אני לדעת מכל צעד הנעשה בבית, בפרט בחברה. האמינה לי, שאני מקדיש שעות רבות להזיות על העתיד, על חיינו המשותפים. כתוב לי מה אתם עושים ומה חדש אצלכם, כי צמא אני לכל מלה, לכל מעשה הנעשה, כי הרי גם לי יש חלק בזה. כה חסרים אתם לי, אתם אנשי המפעל.
יושב אני ממש באי סבלנות ומחכה לרגע שאשתחרר מהכל, שאהיה חפשי לעצמי, שאוכל להרגיש את הטעם המלא של בית, על כל הטוב והרע שבו, ולהקדיש את עצמי לענין שלנו. אך המציאות היא אחרת, ומעכבים אותי בלי גבול. צריך להמריץ שבבית ייעשו הצעדים לקראת שחרורי. הרי צריך להיות פעם סוף לדבר.
בינתים התחלתי לעבוד בטרקטור כאן, למעשה, אני עובד בפלחה. יש בזה ספוק רב ומשנה ביסוד את מצב הרוח שלי. ישנה הרגשה של אחריות וישנן בשטח הרבה אפשרויות ללמוד...
17.4.45


עבר שבוע. זוחל בעצלתים. בכח בלי אנושי שוב נכנסתי ל''ענינים''. כל כך חסר הרצון וביחוד לאחר הימים המעטים שבליתי בבית. אין לך מושג איזה כוח יוצקות בי השעות המעטות, שאני נמצא בהן בבית. איזו אמונה עד לבלי גבול פועמת בי לגבי המשכנו בבית והקמת המפעל. אני מאמין מאוד בילדינו ההולכים וגדלים. הילדים הם כה פשוטים, טובים ומבינים. יש בהם משהו מיוחד של חברות טבעית, בלי כל חשבון. נוער חי. חבל רק שאין היד המטפחת והמגדלת אותם בדרך מסויימת בצורת החיים, שהם חיים אותה, ברכישת ערכים לגבי מעמדם בחברה ובבנית הבית והמשק. יש צורך בחינוך כזה שתהיה לו גישה אידאית, בריאה לדרכם, ולאו דוקא מתוך אותה זכות של הלידה במקום.
נוסף לזה, הרי צריך להקדיש גם זמן להבנת המטרה ויצירת הכלים, אשר בהם נשתמש להקמת המפעל. זה חסר וחבל. מרגיש אני שיש נערים המתרחקים ממרכז הכובד לאותה חברה. יש צורך בתשומת לב גם אליהם, שלא נעמוד שוב כאשר עמדנו כלפי שאלת יוחנן. יש שטח של עבודה רבה וצריכה להיות תשומת לב לדברים.
ושעת גיוס הילדים קרובה. מה יהיה לגבי העתיד קשה לומר. מבין אני שהם צריכים ללכת. אך איני משלים עם זאת. פוחד אני כי הפסים לגבי שאלה זו יהיו פרינציפיוניים. ושעת ההתלכדות ותפיסת העמדה במשק תדחה מפעם לפעם. דבר זה מכביד על המחשבה ואף גורם למצב רוח. אכן, אין בי הכח כך להמשיך. מין מוסר ידוע משפיע עלי וגם מכביד מאוד על שעות הנופש שלי בבית. יש קצת זרות. רחוק אנימהרבה דברים וזה כואב לי. עד מתי? האם מבחינה מציאותית לא מחויבת חזירתי הביתה? מבין אני כל מצב ואת המצב הפוליטי המיוחד כעת ובכל זאת אין ליבי שלם עם זה. רואה אני דמות של אדם אצלנו. אין זו מטרת חייו כדרך בלתי אמצעית בלבד, אולם, אם בכל זאת אין מגיעים לזה שאדם לאחר תקופה מסויימת של חיים כאלה, אינו משתחרר מהמתח הזה, הרי הוא נסחף אחרי כל מיני דברים, כגון רשלנות, אי סבלנות, מצב רוח וכד', פרט לזה שמאבד הרבה מאופיו הטוב. זאת היא גישתי לענין ומתוך ההשקפה הזו וזמן שרותי פשוט קשה הגישה אל הדברים האלה.
ישנה חשיבות רבה בשמירת הקשר עם החבריה שנמצאת מחוץ למקום. מה כותב אלישע? יש ברצוני לכתוב לו ולעודד אותו. הכרחי לטפל בו וליצור לו את ההרגשה, שיש בית הדואג לו ומלוה אותו במעשיו. ''עלון הגבעה'' אין ביכולתו להעלות את הדברים בפרוטרוט ובפרט את ענינינו אנו. לכן חשוב שתכתבו. דרבן את הבנות הגדולות שתכתובנה לאביבה. האם כבר החלו בברור גיוסם של הילדים הגדולים ומה עושים בשטח זה? אל תתן שהדברים יעברו ותהיה רק תוצאה מכרעת, בלי יכולת של בקורת. כתוב לי על גישתו ועמדתו של כל אחד, שהדברים לא יהיו זרים לי.
2.7.45

מתוך חוברת שהוצאה לזכרו - גבעת השלשה, סיון תש''ח.

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ''ח.