רב"ט יחיאל "איליה", "חיליק" יוכלמן ז"ל

אלבום תמונות

בדברנו על המצב הדתי בארץ נוכל לקבוע עובדה, מבלי להיכנס לפרטים, שמספר הדתיים פוחת והולך. התמעטות זו היא גילוי חיצוני לירידת השפעת הדת בדורות האחרונים בכלל ובימינו בפרט. עלינו לבחון מה הם הגורמים לצמצום השפעתה של הדת ולחפש דרך לתיקון המצב הקיים.
מהו הפרצוף הדתי של הישוב בכלל ושל הדתיים? החוגים השמאליים שבישוב רובם מתנגדים לדת, ומעוטם - סובלים אותה. הם מתיחסים בשלילה אף לערכים הלאומיים שבדת, כגון חגים, שבת וכו'. החוגים האזרחיים - ברובם הגדול אינם דתיים, אם כי הם נוטים לקבל כמה מערכיה הלאומיים, ורבים מהם מבקרים בשבתות ובמועדים בבתי כנסת וגם מוסרים לעתים את ילדיהם לבתי ספר דתיים.
שאיפת הדתיים היא להחדיר לתוך החוגים השונים יחס חיובי לדת, וכתוצאה מזה להשליט חיי תורה בישוב.
מי הם שליחי הציבור הממלאים תפקיד זה?
המוסד העליון המטפל בעניני הדת בישוב הוא הרבנות הראשית המפקחת על הרבנים ובתי-הדין המקומיים. מוסד רשמי זה יכול היה להצליח בתפקידו, לו היה רוב הציבור מקבל את מרותו בכל שטחי החיים. למעשה, ישנם חוגים המקבלים עליהם מרות רק בשטחים מסויימים, כגון קדושין, כשרות וכו', וחוגים אחרים שאינם מקבלים כל מרות. בעטים של התנאים האוביקטיביים האלה ניטלת כמעט כל השפעה מן המוסד הזה, אם לא יתאים את דרכי פעולתו, שהיו יפים בזמנם, לתנאים אחרים לגמרי.
חשיבות רבה מיחסים לחינוך הדתי הן בבתי הספר של המזרחי והן בתנועות הנוער הדתיות. בידם ניתן לעצב את דמותו של הישוב בדור הבא, היינו - דמות היהדות לעתיד. למעשה לא הושגה הצלחה בשטחים אלה. בבתי הספר הדתיים מבקרים אלפי ילדים, אבל מעטים הדתיים המצויים בקרב הנוער, כי חלק מהילדים פורק עול בשבתו על ספסל הלימודים, והשאר - עם עזבם את בית הספר; מכאן שלא חוסן מפני הקשיים (האמתיים והמדומים) שבחיים. תנועת הנוער הדתית "בני עקיבא", שהצליחה הרבה יותר בעבודת החינוך שלה, אף היא לא מצאה את הדרך, ועשרות ומאות מבין חבריה עוזבים את התנועה עם התבגרותם.
אלה הם החוגים העיקריים שבישוב העירוני שברצונם היה להשפיע, ונדמה היה שגם יצליחו, אולם התוצאות למעשה עלובות הן, גם בכמות וגם באיכות. אם נבדוק את הסיבות ניווכח, שלא היתה כל אפשרות להצליח בדרכים בהן הלכו. ההפרדה שבין חיי הדת וחיי החולין, שניות זו שציינה את חיי ישראל במשך הגלות הארוכה - שהיתה אולי מוצדקת בשעתה ובמקומה - הפכה להיות אבן-נגף ליהדות בדורות האחרונים, בשעה שחיי החולין הפכו וכבשו להם מקום בראש. לאמתו של דבר לא צריכה היתה היהדות להפגע ע"י המגמה הכללית להפריד בין הדת ובין החיים, שהרי היהדות אינה מצטמצמת בחיי דת בלבד (במובנה המצומצם של המלה, כגון, תפילה, כשרות וכו'), אלא היא יצרה הוי חיים ותחוקה מדינית, שיכלו לשמש יסוד מוצק לחיים המתחדשים בארץ-ישראל. אבל היהדות הדתית המשיכה למעשה גם בארץ את מסורת הגולה, וקבלה - אם גם שלא מדעת - את סיסמת המשכילים בשנוי קטן: "היה יהודי דתי באהלך ויהודי (סתם) בצאתך". חיי הדת נצטמצמו בד' אמות של בתי-כנסת ובתי דין צדק, שהשפעתם נדחקה לקרן זוית. הרחוב היהודי שנוצר בעיר ובמושבה בארץ לא היה, במקרה הטוב, אלא העתק הרחוב שבעיירה היהודית בגולה, שגם בה הלכה השפעת הדת הלוך והצטמצם. בדרך כלל נתגבש בו הווי-חיים זר לגמרי ליהדות, אם כי דוגלים בו בלאומיות. את כל המכשירים הארגוניים והצבוריים העלו אתם העולים ממקומות מושבותיהם, ולא הרגישו כלל, שכשם שבארץ לבשו לבוש חיצוני חדש (כמו שפה, מקצוע וכו'), כך צריך לחדש גם את התוכן. היהדות הדתית שאצלה נשתמר אותו התוכן (אם לא בחיים הממשיים הרי לפחות בזכרונות ובמאוויים), לא ידעה, ואינה יודעת עד היום, לעצב לפיו את חייה היא ולהשפיע ע"י כך על שאר החוגים בישוב.
בקיבוץ ובמושב האירה ההצלחה את פניה יותר לחוגים הדתיים, כי כאן במקום שהדתיים היו מרוכזים במקום ורחוקים יותר מהשפעה זרה, יכלו להחזיק מעמד ולחיות חיי ציבור דתי. מבחינה זאת עשתה ההתישבות הדתית בכלל, ובעיקר הקיבוץ הדתי, הרבה יותר משנעשה עד עכשיו בעיר. בחיי הקיבוץ הוסר החיץ המפריד בין רשות הדת ורשות החיים, אם כי טרם הושגו אחדות ושלמות. חיים אלה חיזקו את העמדה הדתית ונתנו את האפשרות לחנך נוער שנשאר דתי הרבה יותר מאשר הנוער הדתי בעיר. אולם דא עקא, שההתישבות הדתית, אף כי חלוצית היא, אינה מתיימרת להיות חלוצת הדת. עוסקת היא באותן הבעיות הדתיות, שהיא קשורה בהן במישרין (חליבה בשבת, שאלת כלאים וכדומה), אבל אינה מטפלת בבעיות הדת הצבוריות והתחוקתיות, והוא הדין בחינוך. אמנם בזמן האחרון עוסקים יותר בשאלה זו, אבל רק לשם יצירת רזרבות להתישבות.
לאחר בירור המצב נראה לי שזאת היא המסקנה המתבקשת מאליה: כל איש מאתנו חייב לפעול לשם עיצוב אופיינו הדתי, לאמר - טיפוס היהודי האמיתי בעתיד. יהיה זה אסוננו הגדול, אם נקבל השפעה זרה רק מפני שהורגלנו בה בדורות האחרונים. במשך אלפי שנות הגלות ספגנו מכות רבות ונאמנות אבל לא יכלו לנו, ועתה עם שובנו לארץ עלולים אנו להכשל מבלי שנוכל לקום. דורנו דורש חלוציות בכל שטחי החיים, וביחוד בשטח הדתי-הלאומי, והנוער הדתי נתבע לחלוציות זו.
מהו המעשה הממשי שצריך להתחיל בו? נוכחנו שרק בתוך מסגרת סגורה יש מקום להשלטת הדת בכל שטחי החיים ורק בה אפשר להצליח בחינוך הדתי. המסקנה: על הנוער ליצור לעצמו את אותן המסגרות ולעצב בהן את חייו בהתאם לדת. במסגרות אלו צריך להעשות הנסיון הנועז של התאמת הדת והחיים שלא תשאר התורה נושנה בשעה שהחיים "חדשים" הם. במסגרות אלו יש להמשיך את ההלכה שנפסקה. חדושה של ההלכה על רקע מציאותי תתן שלטון של ממש לרוח התורה. כך שתהא התורה תורת-חיים. מסגרות אלו צריכות לשמש מקום הכשרה וחינוך לאלפי הנוער הדתי המתחנך בבתי הספר ובתנועות הנוער. צורת החיים השלמה תתן מבחינה פדגוגית אפשרות של חינוך ממשי. ההוי הציבורי-הדתי ותורת החיים יעשו את שלהם. ממסגרות אלו צריכים לצאת מורים ומדריכים שיכשירו את הנוער ליעודו.
מתוך חוברת שהוצאה לזכרו

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח