רב"ט יוסף סימבול ז"ל

(מתוך "נר זכרון ליוסף סימבול")

ואלה הן תולדות חיי בארץ ישראל. אחרי הכרזת בלפור ולאחר שנוצר הגדוד העברי באמריקה, התנדבתי לגדוד ה-39 כדי ללחום למען ארץ ישראל.
מאושרים היינו כאשר הגענו ארצה. הבית הראשון אשר ביקרתי בו היה בית פליישצ'ק מעין גנים, בני עירי סלוצק ברוסיה, שהתגוררו באותו זמן בתל אביב.
בבית זה פגשתי את אמך יהודית בפעם הראשונה, בתלבושת הרשמית של "מכבי" - שמלה לבנה עם עניבה כחולה, כובע לבן עם מצחיה, מקושט גם הוא כחול לבן, ומה מאושר הייתי כאשר יהודית הסכימה לבנות אתי את ביתנו המשותף.
אבל אשרי הגדול ביותר היה כשאתה נולדת - בני בכורי.
אמך לא רצתה בשום פנים להשאר בעיר, לכן הסתדרנו בכפר מיד לאחר שהשתחררתי מהצבא.
בנינו את ביתנו בעין גנים, רחוק מהישוב, מדבר שממה ממש.
אמך, ילדי, דאגה שיהיה לך אויר טוב, כלכלה טובה וגם חברה. לא שמה לב לעבודה הרבה שיש לה עם התחלת בניינו של משק, נטיעת הפרדס וגם משק חי והסכימה לקבל שני ילדים לחינוך. לא לשם רווח, כי אם לשם חברה בשבילך, כי אתה בני היית לנו הכל.
חיינו בארץ היו קשים מאד במשך כל השנים. זוכרני את שנת 1921 ואתה אז בן שלשה חדשים וכבר טעמת טעם פוגרום. אמך לקחה אותך בעגלה ועזבה את הבית, כי עין גנים היתה הקו הראשון בחזית, ואני עוסק ימים ולילות בשמירה עם הרובה ביד, כי לא רבים היו היודעים להחזיק רובה ממש. הערבים רצו לעייפנו, את קומץ היהודים הנמצא בפ"ת והסביבה, ובזה הם הצליחו. עייף ויגע מקבל אני חופשה לשעות מספר כדי לראות את משפחתי ולהחליף בגדי, כי נעלי וגרבי כבר בלו ממש על רגלי.
טרם הספקתי להתרחץ, רק נגשתי אל עגלתך בני כדי להסתכל בזיו פניך, כי יפה ונחמד היית, כמלאך ממש ואמך עומדת לידי, והנה נשמע רעש וצעקות ברחוב, הערבים התגנבו והם כבר בגבול פ"ת. אני מנשק את ידיך הפעוטות ופונה לדלת, ואמך רצה אחרי כי שכחתי את הרובה. אני מקבל את הרובה מידיה, מציץ עוד פעם אל בני הפעוט, וחושב: מי יודע מה יתרחש כאן, מי יודע באיזה כוח משתערים עלינו הערבים, ומה שהיה אח"כ הרי זה כתוב בספר הזכרונות לפתח תקוה.
הנה ככה בני, לפני שנולדת היה הפוגרום בתל אביב, אחרי שנולדת הפוגרום בפ"ת ומגיל 3 חדשים עברו עליך בני ועלינו ימי מלחמה תמדיים, מלחמה בערבים, מלחמה באנגלים, מלחמת העצמאות וגם מלחמה על קיומנו הכלכלי.
"השמחה" האחרונה בביתנו, גם לזאת תקרא שמחה, כאשר נתברר לנו שאכן ידוע מקום מנוחתך, כי את אלה ההורים חשבו למאושרים - אלה שידעו את קבר בנם. רבים ההורים השכולים שגם זאת לא נשאר להם.
ביקרנו בפעם הראשונה במקום מנוחתך, והשתטחנו על קברך ולא הרפתה מאתנו המחשבה: האמנם נחות עצמותיך במקום הזה, או שאנו בוכים על קברו של מישהו אחר? בן אחר, שגם הוא כמוך השאיר הורים אומללים?
אני מצאתי בין המחברות שלך מהכתות הנמוכות, ששם אתה כותב בין השאר, כי עם בלי מולדת כמו תינוק בלי אם, כן בני, יש מולדת, אבל אתה לא זכית לראות אותה, כי מסרת את נפשך הטהורה במלחמת שחרור הארץ. ואנחנו, אני ואמך, השכולים והאומללים, מוכרחים, להמשיך בלעדיך בחיים שאין בהם טעם וענין.

אבא


מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח