(מתוך "נר זכרון ליוסף סימבול")
בני יקירי, היית ואינך עוד; השארת אחריך בת שלא זכית לראותה וזכרונות. רבים הזכרונות. כי רק אחד היית לי ובהם אחיה את שארית ימי.
יושבת אני וסורגת חליפה לבתך וחושבת עליך, כן גם לך סרגתי אז לאחר יום עבודה קשה, לאור מנורת הנפט, גם אתה היית פעם תינוק ובשבילי נשארת תינוק עד יומך האחרון.
הרבה לילות ללא שינה עברו עלי אז כשאזני הקשיבו לכל רחש ורשרוש בעריסתך, ומה רבתה שמחתי לפטפוטיך, שיניך וצעדיך הראשונים. חרדה ושמחה מנת חלקי, חרדתי שלא יאונה לך רע ושמחתי כשלא אונה לך. מאז עמדת על רגליך לא ידעת פחד, שאפת אל הבלתי אפשרי לפי גילך וכשגערתי בך היית מתפאר שאינך מפחד ולא ידעת כמה אמך מפחדת.
לימים בגרת, שתיקה וסודיות ירדו עליך, ההתרוצצויות והתלחשויות מדי בוקר וערב, לא שאלתיך פשר דבר אך הלב נחש, ומאד הציק לי שאתה הבן שכל דבר קטן וגדול היית מספר ומתיעץ עמי אינך מגלה לי דבר וחצי דבר. וכשהייתי מנסה לשאול היית פוטר אותי בתשובה: "כך הם הענינים".
לא מעט לילות ללא שינה גרמו לי הענינים שלך כשהיית נעלם ליום יומיים או יותר, לי ספרת שאתה נוסע לדוד ולדודה אך האוזן קלטה שאי שם פוצצו, חבלו, והלב אמר: "הוא שם", חרדה גדולה בטרם חזרת ושמחה רבה לאחר שחזרת. וכדי להירגע, היתה אמך מנסה להאמין, אך לא תמיד הצליחה.
שמחתי הגדולה ביותר היו נישואיך, אך לא ארכו הימים, למלחמה הלכת וממנה לא חזרת, וגדול הכאב בני יחידי, גידלתי, טיפחתי ושמרתי עליך כעל בבת עיני, היית בשבילי הכל ואינך עוד.
גדול אסוני בני שלא אראך עוד, וגדולה מכתי.
גאה הלב שהלכת, ומתנחם שבדמך את הארץ גאלת, אך גדול הכאב ואנוש.
אמך
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח