סג"מ מאיר מרק יערי משליבורסקי ז"ל

מאיר

כשספרה לי אמך שמוציאים חוברת הנצחה בשבילך ובקשה ממני לכתוב עליך, לא ידעתי מה לאמר, זה פשוט נרא לי מוזר ובלתי נקלט, שעליך כותבים כדי לזכור, כדי לא לשכוח! שאותך מנציחים! זה פשוט עדיין לא נקלט ולא נתפס שאתה איננו, פשוט איננו, שצריכים לכתוב עליך כדי לזכור אותך, שעשיו נלווית לשמך המילה "ז"ל", קשה להאמין שאתה הלכת ואיננו עוד. איננו אתנו, עם ההורים, עם החברים ואיתי, וזה בגלל שאתה עדיין אתנו. גם ברגעים אלה כשאני כותבת עומדת דמותך לנגד עיני, בלוריתך הבהירה הנופלת על מצחך, העיניים החודרות והחיוך התמידי על פניך שלא ידעו מעולם לכעוס.
אינני יודעת כיצד ומהיכן להתחיל לספר עליך. הכרנו, חיינו ובילינו יחד תקופה ארוכה מאוד. אומנם היתה תקופה שבה הלכת אתה לדרכך ואני לדרכי אך תמיד איכשהו הגענו אחד אל השני, ספורים על חברות וחברים וחוויות מבילויים היינו מחליפים ובשקט בשקט מספרים את הסודות הקטנים שאותם מספרים לחברים הכי טובים. אני עדיין זוכרת את הלחשושים והרכילות הקטנה של החברה שלא תפסו את טיב היחסים שלנו, אבל אנחנו רק צחקנו והתעלמנו והמשכנו בשלנו. אני זוכרת את לילות שישי כשהיית בא אלי, מספר מה היא אמרה לך ומה ענית לה, מה היה ואיך היה ושואל אם כדאי להמשיך או לגמור אתה. חברות החלפת כמו גרבים: בתיה, יוספה, אורית, גילה, אורה ועוד הרשימה ארוכה. ואני תמיד הטפתי לך, מאיר מתי תהיה פעם רציני, מתי תפסיק להשתולל ואז היית צוחק, לושינקה תפסיקי, אני בסה"כ בן 18, בחייך תני לעשות חיים, עוד יש זמן.
הצחוק, הבדיחות ומצב הרוח הטוב היו דברים בלתי נפרדים ממך, אי אפשר היה לכעוס עליך וכשרק רציתי לנזוף בך היית צוחק, עזבי שטויות ומתחיל לשיר "קח את הכל כמו שהוא אז יהיה לך טוב" ומי יכול לעמוד בפני זה ואז הייתי מתחילה לצחוק יחד אתך. כשהייתי אתך תמיד צחקתי, תמיד היה טוב, אפילו כשלפעמים לא היה מצב רוח והייתי קצת מדוכאת היית מניח את ידך תחת סנטרי, מביט אלי ואומר לושינקה, תני חיוך ותראי שהכל יעבור, ובאמת הכל עבר.
אהבת לצאת לבלות, להיות עם החבר'ה לרקוד ולשמוח. אף פעם לא שמעתי מפיך תלונה על קשיים או קטורים, תמיד היה הכל טוב והכל יפה ונחמד. גם כשהיית נשאר שבועות רבים בבסיס וגם כשהיו אימונים קשים תמיד היית אומר, שטויות הכל חוויה. אני זוכרת איך חזרת יום שישי אחד כשהיית בקורס מטקי"ם בשבטה, באת אלי ישר מהבסיס עם התרמיל והעוזי, מאובק מכף רגל ועד ראש, היית כולך צהוב מגרגירי האבק שדבקו בך, העינים אדומות מחוסר שינה, נראת סחוט ועייף ואני אמרתי מאיר, תראה כמה אבק, אתה כוך צהוב ונראה כל כך עייף לך הביתה לישון ואילו אתה התחלת לצחוק, מה את פוחדת מהאבק? תני נשיקה ותראי איך הוא יורד ואז יהי לך שוב חבר חתיך, ולישון מה פתאום לישון, היום הולכים לרקוד! ואכן רקדנו באותו ערב!
ימי שישי שבת היו תמיד ימי חג בשבילנו מאז שהלכת לצבא אלו היו הימים היחידים שנפגשנו וגם זה לא באופן סדיר ביותר, אחת לשבועיים, שלושה. ולכן כל פעם כזו השתדלנו למצות עד תום. כמעט תמיד היית בא הביתה עם זר פרחים ביד, וכשרק היית נכנס היה מתעורר הבית לחיים, הטלפון התחיל לצלצל ואתה לא הפסקת לחייג לחברים, מי בא הביתה?, מה שלום זה, ומה שלום ההוא?, החברים היו חשובים לך, תמיד התענינת, תמיד שאלת ותמיד באת לבקר. מקום חשוב תפסה אצלך המשפחה, לא חשוב כמה עייף היית כשבאת הביתה אבל תמיד עזרת לסדר את הסידורים האחרונים לקראת שבת, תמיד דאגת שהבית יהיה נקי ומסודר, לסייד ולצבוע את הבית וכמה שמחת כשהגיע הרהוט החדש, והחדר שלך תמיד נקי ומסודר שנאת את הבלגאן. תמיד זכרת את ימי ההולדת של ההורים, האחים ואחותך ותמיד דאגת לאיזו מזכרת קטנה.
אני זוכרת כמה שמחת לצאת לקורס קצינים, זה היה בשבילך חלום שהתגשם, כמה קיווית להצליח ולגמור. המכתבים שקבלתי אז היו המכתבים היפים ביותר, היית מאושר היה לך טוב, רצית להיות קצין קרבי, פייטר, לא הסכמת לשמוע על הרעיון של להיות ג'ובניק - "זה לא בשבילי, אני צריך "אקשן", אני לא בשביל לשבת במשרד".
באותה תקופה גמרתי אני שמינית ועמדתי בפני גיוס לצה"ל ואתה עמדת בכל תוקף על כך שאשרת רחוק מן הבית, בסיני, בחולות כדי שאפסיק להיות מפונקת, כדי שארגיש את הצבא, לא רצית שאהיה חיילת של שוקולד, אני רוצה פייטרית אמרת.
התגייסתי ביום שני, חיכיתי שתבוא לשישי שבת הביתה וכמה היה לי רע כשצלצלת והודעת לי, לושינקה, תהיי חזקה, חיילת טובה וטירונית ממושמעת, אני לא אוכל לבוא הביתה, צבא זה צבא, לא עושים מה שרוצים. ואז ההפתעה הגדולה כשפתאום ביום שישי בערב באת וחיוך צופן סוד שפוך על פניך, מנסה לשוא להסתיר את הקופסה הקטנה שהייתה לך ביד ובקול מצוה פקדת, טירונית עמוד דום, אחורה פנה קדימה צעד, ואני כיאה וכיאות לטירונית מלאתי את הפקודות ואז ענדת לי את השרשרת שעד היום תלויה על צוארי. שרשרת קטנה ועדינה, כדי שתזכרי אותי תמיד ושלא יתבלבלו לך העיניים כשתראי את כל הבחורים בצבא אמרת, אבל אתה הרי ידעת שאתה החייל שלי!
ואז התחילה הטירונות וכמה הייתי גאה שכל הבנות קנאו בי על כל המכתבים שכתבת לי, החבר שלי היה החבר המסור ביותר, יום יום היו מגיעים המכתבים והם היו מעודדים, לא להתיאש, לא להשבר במסע, הסדרה גם היא תעבור ואם נשארים שבת בבסיס זה לא נורא, אני אבוא לבקר וכמה צחקת כשראית אותי בפעם ההיא הראשונה במדים, כשהם עדיין היו גדולים ורחבים (כמו על כל טירונית) והחצאית הארוכה וכשניסיתי להראות לך מה אני יודעת על העוזי ובעצם שכחתי הכל בכלל צחקת וצחקת ולא גמרת, אבל בסה"כ היית די גאה בחיילת שלך.
ואז גמרתי את הטירונות והגיע ראש השנה ואתו החופשה, זו היתה הפעם האחרונה שהיינו יחד, אלו היו 4 ימים גדושים ומלאים, היינו יחד יום ולילה, יצאנו בילינו. אני זוכרת איך השתוללנו אצלך בבית ושחקנו מלחמת כרים ובאף כשראית שאני עומדת להביס אותך בקרב השתמשת בטקטיקה הצבאית שלומדים בבה"ד 1, הגחת מאחורי הרמת אותי באוויר, גלגלת אותי ואני הייתי צריכה לצעוק לבקש ולהתחנן כדי שתוריד אותי למטה אבל זה לא עזר ורק בזכות אמך שבאה לעזרתי הסכמת בסוף להוריד אותי, אבל גם זה בתנאי שלאחר ארוחת הצהריים אני שוטפת כלים, בלית ברירה הסכמתי, אבל הסוף היה שאתה שטפת ואני עמדתי בצד והסתכלתי.
ואז הגיע יום ראשון ואתו אף החופשה הנפלאה. ואז יצאנו יחד חזרה לבצא, שני חיילים, עם מזודות עמוסות, אתה היית כזה גבוה וחסון עם התרמיל ביד אחת והעוזי בשניה וכשראית שאני כורעת תחת עומס המזוודה לקחת גם את זו. עלינו יחד עם האוטובוס, אתה ירדת בתחנת הרכבת וכמו היום אני רואה אותך גוחן אלי, נושק לי ואני מסמיקה, מאיר בחייך בתוך האוטובוס בין כל האנשים? ואתה צוחק מה אכפת לי, שכולם יראו, שידעו שאת שלי, ואז ירדת הסתובבת ונופפת לשלום ואמרת להת' ביום כיפור...
אני אומנם הגעתי הביתה ליום כיפור - יום ההולדת שלך, באתי הביתה שמחה, בתוך התיק היתה מונחת המתנה שלך שאותה לא הספקת לקבל והיא עדיין אצלי. חיכיתי שתבוא אך השעות התמשכו והתמשכו הגיע הערב ואתה עדיין לא הגעת, גם הטלפון שתק, הלכתי אל אמך, ישבנו שתינו מודאגות, ידענו שישנה קצת מתיחות אבל מלחמה, לא, לא חשבנו על זה. ואז הגיע השעה 2.00 בשבת ואתה האזעקה הראשונה. ואז התחילה לכרסם בלב הדאגה, חוסר הידע, הספק והשאלות המנקרות, היכן אתה, האם זו ממש מלחמה והתקוות שהכל יהיה בסדר, שתחזור מהר בריא ושלם.
ביום שלמחרת חזרתי לבסיס עבדנו כולנו באריזות מנות קרב, אני כמובן שהתנדבתי לארוז את מנות הקרב לשריונרים, עבדנו במרץ וכתבתי המון המון פתקים בתוך הקופסאות וכל כך קוויתי שאחת מהן תגיע אליך. לאט לאט עלה המתח והדאגה התחילה לכרסם שכמכולם, כמעט מכולם הגיעו מכתבים ודרישות שלום ואילו מצדך היה שקט, שקט שלא אופיני לך.
ואז הגיע היום הנורא כשבאו והודיעו שאתה איננו, נהרגת! פגיעה ישירה בטנק, נפלת בקרב על רמת הגולן! כמו רעמים הדהדו מילים אלו באוזני, לא האמנתי; לא קלטתי, זה לא נכון אמרתי, זו טעות, מאיר יחזור מאיר יבוא לא קלטתי אז את עצם העובדה שאתה איננו יותר וכאז גם כיום עדין קשה להאמין שלא נראה אותך יותר, שלא תבוא יותר שלא נשמע אותך שר, שלא תרקוד יותר, לא תשב ותצחק עם החבר'ה. אמנם התמונות שלך נמצאות על הקיר בחדרך וגם בחדרי, אמנם פעמים רבות הייתי ליד קברך אך כל זה לא עוזר ועדיין אני יושבת פעמים רבות ותוהה מיד תחזור. שתבוא כמו שהיית בא תמיד ותשאל, מה נשמע ילדה? ספרי כל מה שחדש, מה שהיה כשלא הייתי...
רציתי לכתוב ולספר עליך בצורה מסודרת, על אופייך, על תכונותיך, אך משום מה במקום זאת כתבתי אוסף של מקרים, של זכרונות, של מקרים וזה בגלל שפשוט קשה לי לכתוב, לכתוב בלשון עבר ולסכם את כל מה שהיה במאמר יבש, אף-על-פי שחלפה כמעט שנה מאז נקטפת מאתנו באופן פתאומי, חטוף ומהיר לא עכלתי עדיין את העובדה שאתה באמת איננו יותר ביננו, כיון שרוחך עדיין אתנו, לא שכחנו אותך ולא נשכחך לעד, תמיד תהיה אתנו - איתי.
מהחברה נילי