סמ"ר אבי שפר ז"ל

"סתם אין לי מצב רוח" - אמר סמ"ר אבי שפר ז"ל בלילה הראשון של מלחמת לבנון. היה זה הלילה האחרון של אבי.
..."אנו נוסעים עכשיו בדרך שאין ממנה חזרה", אמר סמ"ר אבי שפר, אל אנשי צוותו בטנק "המרכבה", שעה שהתניעו את הטנק וציפו לפקודה לזוז צפונה. אבי כאילו חזה את שעמד להתרחש. זמן קצר לאחר מכן, שעט טור השריון בדרך העולה אל צידון, והותקף על-ידי מחבלים מן המארב. אבי נפל בקרב. הוא היה החלל הראשון, מבני פתח-תקוה, במלחמת לבנון.
"הוא היה 'ילד חמד', כך כונה בפי חיילי הפלוגה", מספר רס"ן הולצמן. "הוא היה חמוד כזה, נשמה טובה, ואי אפשר היה שלא לחבבו. היה מפקד טנק מסור וממושמע, את עבודתו ביצע תמיד על הצד הטוב ביותר, ללא פשרות, אבי היה סייר ונווט מעולה, ובתרגיל ניווט שערכנו ערב המלחמה, היה יחיד שביצע את התרגיל ללא דופי. עם אבי לא שמרתי על ה'דיסטאנץ' הרגיל, הנהוג בין מפקד לפקודיו. היו בינינו שיחות נפש, כאלו הנהוגות בין ידידים טובים. יחד האזנו, מדי פעם, למוסיקה של שלום חנוך. יחסינו הקרובים לא פגמו בחוש האחריות שלו ובמשמעת".
"הוא היה דוגמא לכל חיילי הגדוד", מספר זאכי, רס"ל הגדוד בו שירת אבי. "אבי היה בעל מיומניות טכניות, בעל 'ראש חושב', וביצע אתמרבית המשימות במחיצת הזמן שנקבע להן".
"הוא היה בחור שקט, אף פעם לא ראינו אותו מרוגז", מספר האב, מאיר. "לא עישן ולא אהב להזדנגף. אהב לצייר, לרקוד ריקודי עם, לקרוא ספרות טובה. הוא לא היה 'שרוף' על הצבא, אבל החליט לבצע הכל ברמה הגבוהה ביותר. את הטנק שלו טיפח כמו צעצוע יקר. היה מזמין אותנו, את אחיו הבכור גדי ואחותו הקטנה רונית, אל המחנה, מסביר לנו - בפרטי פרטים".
"שקדן ובעל מידות טובות", נרשם בתעודתו. "לעתים רחוקות אנו נותנים לתלמיד הערכה אישית שכזאת, אומר מחנכו, שמואל מגניק.
"אהבתי אותו יותר מכל אדם אחר, היה קרוב אלי כאח". מספר ניר בוקר, חברו הטוב של אבי. "מגיל צעיר היה אבי חברי היחיד, יצאנו יד ביד לטיולים ולבלויים משותפים. אף פעם לא זזנו האחד מן השני. ערב מלחמת לבנון צילצל אבי מיחידתו, אך לא הצליח להשיג אותי. ביום שנפל, חשתי אי שקט נורא. חששתי שמשהו קרה לאבי. כל אותו לילה לא עצמתי עין. למחרת, כשהגיעה הבשורה המרה, נזכרתי באחת משיחותינו האחרונות, 'מן המלחמה הזאת אני לא חוזר', אמר. דבריו מהדהדים באזני עד היום. לעולם לא אוכל למלא את חסרונו, לא יהיה לי עוד חבר כמוהו...".
"האופטימיות שלו היתה מדהימה ומדבקת", מספרת יעל, חברתו של אבי. כל דבר שקרה לו, היה בסדר. כל מקום ש'נפל' אליו, היה מאה אחוז. 'אני כמו חתול', נהג לומר. 'איפה שיזרקו אותי, אני תמיד נופל על הרגליים'".
"הוא לא היה בדיוק הילד של אבא'לה ואמא'לה", אומרים הוריו של אבי, איבון ומאיר. אבל היה קשור מאוד למשפחה. "תמיד היה מתקשר אלינו מן הצבא, כדי להרגיע אותנו".
"האבידה היא שלנו, רק שלנו", אומרים מאיר ואיבון שפר.