קורות חיים
טוביה יוזף, בן שרה ומרדכי, נולד בכפר הקטן ניר-קארס, בקרבת העיירה קיש-ורדא בהונגריה, בכ"ה בכסלו, נר שני של חנוכה תרפ"ג (15.12.1922). ילד שני להוריו, אחיהם של רחל, ישעיהו ויצחק. הוא גדל והתחנך בהונגריה.
טוביה למד בבית ספר ממלכתי הונגרי, לפי תכנית לימודים ממלכתית, אך כיוון שכל המורים והתלמידים היו יהודים לא למדו בשבתות ובחגים היהודיים. בנוסף, בשעות אחר הצהריים למד ב"חדר".
בשנת 1933 החליט אביו של טוביה, שהייתה לו זיקה חזקה לציונות, לנסוע לארץ ישראל ולחפש שם פרנסה. מחוסר אפשרות לקבל אשרת עלייה נותרו שאר בני המשפחה בהונגריה. רק בשנת 1937 הגיעה האשרה המיוחלת, והאב שב להונגריה, אסף את כל משפחתו והעלה אותם לארץ ישראל. עליית משפחה שלמה הייתה חזיון מאוד לא נפוץ בהונגריה ד'אז, וכל העיירה נפרדה מהם בצאתם. מרבית היהודים תושבי העיירה ניספו כעבור שנים ספורות, בשואת יהודי אירופה.
המשפחה התיישבה בפתח תקווה. יחד עם אחיו ישעיהו נשלח טוביה ללמוד בישיבה בירושלים, בשכונת מאה שערים. הוא למד שם כשנתיים, תחת משטר קפדני ומחמיר, ואחר שב לביתו לעזור לפרנסת המשפחה.
טוביה היה בעל כשרון טכני מפותח. הוא היה פעיל ב"הגנה" והיה אחראי על תחזוקת נשק. בשלב מסוים נעצר ע"י הבריטים והיה במאסר בלטרון כחצי שנה. עם קום המדינה, גויס לצה"ל ושירת בחיל החימוש.
במהלך מלחמת העצמאות שכל טוביה את אחיו ישעיהו, "סמל עמיקם" בכינויו באצ"ל, שנפל בפסח תש"ח (אפריל 1948) בקרב על שחרור יפו.
במהלך השנים בישראל הקים טוביה – ביחד עם אחיו יצחק – בית מלאכה לייצור מכונות בשר. העבודה הייתה קשה מאוד והפרנסה מועטה. מאוחר יותר הייתה להם מכבסה גדולה ששירתה יישובים, מוסדות ואולמי שמחות. היה קשה מאוד להיות עצמאי, ושני האחים פנו לעבודה שכירה. טוביה החל לעבוד בתעשייה האווירית, בענף המתכת. מומחיותו במכניקה עדינה ובעבודת החרטות הקנתה לו מעמד מיוחד, הוא היה מייצר "אב-טיפוס" למוצרים שונים, וממנו המשיכו ליצור המוני.
טוביה נישא לקוטי (שרה) לבית גנד – ניצולת שואה אשר מכל משפחתה שרדו היא ואחותה בלבד. הם התגוררו בפתח תקווה. לטוביה וקוטי נולדו במהלך השנים שלושה בנים: שלמה, ישעיהו ברוך, וחנן. הבנים גדלו ונישאו, המשפחה התרחבה, וטוביה הפך לימים סב מאושר ל– 14 נכדים.
טוביה היה נאמן למשפחתו יותר מכול. כשאביו נפטר, טיפל באימו יחד עם אחיו ואחותו – מעולם לא הסכים "להפקירה", כפי שנהג לומר, בידי מוסד כזה או אחר. מסירותו לאימו בתקופה זו הייתה למשל ולדוגמה לכל בני המשפחה.
טוביה היה אדם שחי כל חייו בצניעות, ביושר ובנאמנות לקרובים לו – הוא לא יכול היה לסבול ראוותנות ושחיתות, וכך גם חינך את צאצאיו. טוביה היה מתפלל ושומע שיעורים באופן קבוע בבית הכנסת. בשנים האחרונות לחייו היה פעיל למען בית הכנסת "בית מאיר" בפתח תקווה, היה אחראי על ענייני כספים שונים, כי הכול ידעו שהוא איש תם וישר, שמילתו היא מילה.
טוביה היה גם חובב ספרות יפה. הוא קרא ספרים בשקיקה ואהב לשוחח עם מביני דבר על ספריהם של מנדלי מוכר ספרים, שלום עליכם ועוד רבים וטובים. בין היתר אהב מאוד את ההומור של הסופרים בתארם את המציאות הקשה של היהודי ב"עמק הבכא" הרוסי, מציאות שהכיר היטב.
"אבא היה ציוני בכל רמ"ח ושס"ה", כותב בנו של טוביה, "הוא האמין בלכתחילה של הציונות, בעצם לקיחת העם אחריות על גורלו. בתור אדם דתי, האמין בממד האלוקי של המדינה בתור 'ראשית צמיחת גאולתנו'... אבא מיזג בתוכו עדינות וקשיחות. עדינות שמחה ומאור פנים לנכדיו ולילדים בכלל, איש שיחה נעים לרעיו ובעל חיוך משובב במיוחד מחד גיסא, ומאידך גיסא עמידה ללא פשרות על עקרונות בהם האמין... הייתה זאת קשיחות שזורה בכשרון ויכולת סיבולת של אנשים עולי ימים". טוביה היה אדם חזק. חזק במלוא מובן המילה – אדם בריא בנפשו ובגופו, שרק לעתים נדירות בלבד נאלץ ליטול תרופה למיחוש כזה או אחר.
בבוקר יום שישי, ט"ז בניסן תשס"ב (29.03.2002), יצא טוביה להתפלל בבית הכנסת של נצרים אשר בגוש קטיף. היה זה בעת ששהה אצל בנו ומשפחתו לרגל חג הפסח. מחבל פלסטינאי, שהסתנן ליישוב והתחבא בבית הכנסת, התנפל על טוביה ודקרו בסכין. חרף גילו המבוגר, נאבק טוביה עם המחבל והצליח לצאת מבית הכנסת. הוא צעד כמה עשרות מטרים, תוך שהוא צועק: "מחבל... נדקרתי..." ואז התמוטט ומת.
אחרי שדקר את טוביה רצח המחבל גם את מיכאל אורלינסקי, תושב תל אביב שהתארח אצל משפחתו בנצרים בחג.
הליכתו של טוביה הייתה לנס בעיני הרופאים, ובפירוש – הצילה חיים. בזכות יציאתו מבית הכנסת נחשף המחבל בשלב מוקדם, תושב מקומי שהבחין בו הזעיק את כוחות ההצלה והביטחון וכך נמנע אסון כבד עוד יותר.
טוביה היה בן 79 בהירצחו. הותיר אח ואחות, אישה, שלושה ילדים ונכדים רבים. הוא הובא למנוחת עולמים בבית העלמין בפתח תקווה.